אני לא היחיד שחשב מחשבות כאלה ואחרות בצעירותו וחושב אחרת בבגרותו, זה ברור לי, ובכל זאת חייב לכתוב את זה. האם זה מפני שהגעתי אני לאזור ה"60 צפונה"? לא רק. האם מפני שיש דברים שאדם יכול להבין אותם , להבין באמת רק כאשר הוא חווה אותם בעצמו? לא רק. זה שילוב מורכב של הכל- הגיל, ההבנות, תבנות לחיים, הרגשות, הראייה. ועדיין, לא רק…
אני זוכר את עצמי ילד. דור ההורים, בני השלושים ולעיתים אולי פחות, נראה בעיני גמור, זקן, מט ליפול. טוב, עיניים של ילד. בגרתי, ובעשור השני והשלישי לחיי התבוננתי באנשים המבוגרים שסביבי, בני החמישים והשישים (מבוגרים יותר בכלל לא ראיתי, הם היו בעיני כצללים דהויים , סליחה שוב). התבוננתי בהם ואני זוכר את המחשבות שלי, זוכר מצוין: הם נראו לי כל כך זקנים ,חרושי קמטים, בישורת האחרונה של חייהם. אבל לא על רחמיי כלפי ה"גוססים" רוצה אני לספר אלא על משהו חמור הרבה יותר. וזה חמור הרבה יותר מפני שלא רק ש"קברתי" אותם בגיל כה צעיר אלא אף "לקחתי" מהם את שמחת החיים. ה"לקחתי" הוא כמובן במובן של- לא הבנתי . לא הבנתי איך הם עוד יכולים לחייך, לצחוק ורחמנא ליצלן, להנות עדיין מהחיים… (וסליחה שוב. הכתבה הזו מלאה סליחות ).
לא הבנתי . לא הבנתי כאשר חייכו, לא הבנתי את פניהם מלאי הסיפוק , לא ראיתי את תבונת החיים שהסתתרה מאחורי הקמטים, ראיתי רק קמטים. שאלתי את עצמי מהיכן הם לוקחים את הכוח לחייך וליהנות, הרי הם כבר קרובים יותר לסוף, הם בטח יודעים שזמנם חולף והנה עוד זמן קצר יהפכו ללא רלוונטיים וקצת אחרי זה בטח יהיו חולים, יהיו חלשים, יהיו תלויים, יצאו ממעגל החיים לשולי החברה ויעמדו בתור להיאסף אל אבותיהם. כשהייתי פוגש ב"זקנים" הללו ונראה היה שטוב להם, שהם מלאי חיים, מחייכים ואף מאושרים לעיתים, זה פשוט הפליא אותי- מה הם לא מבינים???
בעיני זה היה מאוד מפחיד. לא יודע בוודאות למה. אולי מפני שפחדתי מהמוות, אולי פחדתי מזקנתי שלי ומהפיכתי מצעיר חזק ובריא לאדם מבוגר, זקן , בדיוק כמותם. בעיני הייתה זו חוויה קשה. היה לי קושי להבין את האנשים המבוגרים שהולכים על פי תהום חייהם וקושי גדול אף יותר להבין את אלו שעדיין מרוצים ושמחים בחייהם.
התקבלתי למועדון
טוב, התקבלתי למועדון מלא תובנות לחיים. בלי לשם לב, בלי ממש לרצות, בלי לשלם דמי חבר ומבלי לעמוד בכל מבחן כניסה שהוא. איזה מין מועדון זה? מי רוצה להיות שייך למועדון שכולם ישתייכו אליו? ומי מנהל אותו בכלל? מלאכי השרת? גורו בן 100? ובעיקר- הדרך בה התקבלתי למועדון הזה הכעיסה אותי מאוד, ואם הייתי פוגש שוב בצעירונת הזו הייתי שולח אותה ל"סדנת חשיבה מחדש" בסין העממית.
טוב, לא באמת. סליחה צעירונת , זה לא את זה אני:
האירוע הקשה החל בנסיעה תמימה ברכבת ישראל . ולא, זה לא בגלל שאין לי רישיון או רכב מטעמי גיל, זה לחלוטין בגלל הפקקים. היה צפוף מאוד ואני עמדתי. פני היו כתמול שלשום- אני אדם שמח והבעתי נעימת סבר. לא כאב לי כלום, לא עמדתי כפוף, לא התבוננתי בפני היושבים בעיניים זועפות, כל תוכחה לא הייתה בי. הכל היה מצוין. נפלא. אה, גם לא נפלתי לא מעדתי לא זזתי. אני אדם יציב. כעבור שתי דקות בחורה צעירה מחייכת אלי. תודו, מחמיא, בגילי, בכל זאת. חייכתי חזרה ,אני אדם מנומס. שנייה לפני שאמרתי לה בעדינות שאני בזוגיות מאושרת, היא עשתה את הלא יאומן- היא קמה ממושבה והציעה לי אותו. לשבת. לי. לשבת במקומה. והדרת פני זקן. והדרת פני גוסס. אני. לשבת.
החיוך שלי חלף במבט זועף. כאוב. פגוע. במילים פשוטות- כמעט התעלפתי ואז בכלל היו מפנים לי שורה שלמה. קרון אולי. הסתכלתי עליה במבט של לא מאמין. ניחא לא התחלת איתי, אבל למה לקבור אותי בכזו ברוטאליות? לא שמעת על ה-60 החדש? את יודעת בן כמה ריצ'ארד גיר? את בכלל יודעת מיהו? מי חינך אותך? את באמת לא מעודכנת במה שקורה היום? שח'ברה בגילי נוסעים לעשות את הטרקים המטורפים ביותר, את המסעות המאתגרים ביותר, שרק עכשיו אנחנו מתחילים את השיא שלנו??? לא שמת לב גברת צעירה שאת אובהמה הילדון החליף טראמפ הזקן????
אז אני זקן ? כך אני נראה לך ? יואו…..כנראה שכן. אני נראה לצעירים כיום כפי שהמבוגרים נראו בעיני כשהייתי בגילם. צוחק מי שמתבגר אחרון…
עד פה. עכשיו תורי .
היום אני מבין ועוד איך מבין איך זה כשאתה כבר שם. וזה ממש לא מה שחשבתי. זה לא מה שחשבתי מפני שאני מתכחש לגילי הכרונולוגי. לא מתכחש לדבר ואין צורך בזה. נכון, אתגר מיוחד בחיי הוא לגשר על הפער בין איך שאני מרגיש – צעיר כל כך לבין אותות הגיל, זה לא פשוט אבל זה גם לא העיקר. אומרים שהעיקר הוא בהרגשה. נכון חלקית אבל לא העיקר. כי את העיקר לא ניתן למדוד ולא ניתן לכמת. את העיקר לא ניתן לראות בפני או בגופי. העיקר הזה הוא עיקר פנימי, פרטי , תחושתי. הוא כל הדברים שעשיתי וחוויתי וצברתי בחיי.
בעשורים הראשונים הייתי עסוק רב הזמן במחשבות על החיים שאני רוצה לבנות, על. אהבה, סקס, זוגיות, משפחה, עבודה, מה אעשה, מה אהיה במה אעסוק, איך אסתדר במלחמה על המשאבים בעולם, מה אספיק, ומשכנתא, וליסינג, וביטוח ופנסיה וחיסכון, ולימודים וחשבונות, בילויים, הגשמת חלומות תחביבים, מטרות יעדים וכיוצא בזה. ועשיתי ורצתי ובניתי ורצתי שוב, כמו כולנו.
ולאט לאט, אני עובר את חמישים ושישים ויש תהליך מסוים והדרגתי, ואני כבר לא חושב על מה שחסר לי אלא מרגיש את מה שכבר יש לי. זו חוויה אחרת לגמרי. התחושה הזאת אינה רשימה ביומן, או ברשימת ההישגים אליהם הגעתי .אלה דברים שנצברו , נספגו בתוכי, הפכו חלק ממני, הוטמעו והפכו לד.נ.א שלי, חלק מגופי מנשמתי. כל שרציתי קיים כבר בתוכו, החבית כמעט מלאה. היו לי אהבות כי אהבתי לאהוב, והן נטמעו בגופי ולעולם יחיו שם, היו לי אין ספור חוויות חיים, מקומות שביקרתי, עולמות שראיתי, שמיים אליהם נסקתי וחתכתי, מים עמוקים אל תוכם צללתי, עשרות אלפי אנשים שנתנו לי הזדמנות לשאול אותם על חלומותיהם, על תשוקותיהם, תבנות לחיים, לעיתים ראיתי במו עיני שעצם השאלה הפיחה חיים בקרבם, וכל אלה חיזקו בי את האמונה שכל עוד אנחנו חיים אנחנו יכולים לחלום ולהגשים את חלומותינו, לכך נועדו חיינו, לכך בדיוק מכוון המושג יעוד, הוא מכוון לחיים, הוא מכוון לחיות.
אני שבע אבל תמיד יש עוד מקום. אני מודע לשובע ולא מתעלם מהמקום הריק. שניהם בתוכי. ונכון, כולנו חיים אחרת. את שאני אראה אחר יראה הפוך, זה ברור. בעוד אני אהיה כה מסופק מחיי ואראה את כל הניצחונות וההצלחות, אחר יראה את כישלונותיי. אבל מה שחשוב הוא לא מה האחר יראה בחיי אלא מה האחר יראה בחייו. ואם הוא יחפש את שהשיג, את שהצליח, את שבנה, את שעשה , את שניסה- הוא כבר ירגיש שכל שרצה, או לפחות רוב שרצה, כבר השיג. ואת מה שלא- או שילמד לקבל או שיחלום שוב ויחל במסע חדש.
כל זה אפשרי בגיל 60, והרבה הרבה צפונה ממנו ועוד הרבה יותר תובנות לחיים ועל החיים.

לחץ כעת והרשם להרצאה מרתקת על התובנות המרתקות ממי שהדריך חמישים אלף איש בעשר השנים האחרונות.