השאלה הזו גמרה אותי. היא לא הייתה מופנית אלי אבל גמרה אותי, אבל שם הבנתי מהי כוחה של מילה. הדבר האחרון שרציתי היה למות. היהפך, עשיתי הכל בכדי לחיות. בכדי להישאר בחיים. ואז הגיעה הרופאה הפסיכיאטרית למיטה שלידי. אינני יודע מי שכב לידי אבל אני יודע שהוא ניסה להתאבד. לא רציתי לדעת לא בחרתי לדעת לא הייתי צריך לדעת, אבל שמעתי כי הייתי שם ואי אפשר היה שלא לשמוע את השאלה הנוקבת הזו  : " אבל למה רצית למות היא שואלת אותו ?ורק מלשמוע את המילה למות בחדר המשחקים הזה של מלאך המוות, כמעט וגרם לי לרצות למות בעצמי. ובכדי להסביר את התחושות שלי אני חוזר לאותם ימים נוראיים שלפני ארבע שנים.  ימי טיפול נמרץ בעקבות התאונה הקטלנית שעברתי,  תאונה ממנה יצאתי בנס, האירוע אליו אחזור שוב ושוב בהמשך חיי. אני שוכב בטיפול נמרץ. מחובר לכל מכונה אפשרית, לכל צינור אפשרי, לכל מורפיום אפשרי. אין פי טיפת אנרגיה, הגוף שלי גמור ואני לא יכול לדבר,  לזוז,  או לנשום בכוחות עצמי. גם אי אפשר לזהות אותי פיזית. אולי את העיניים , גם זה בקושי. יש שלושה דברים שאני מסוגל לעשות-לחשוב להקשיב להרגיש. ואני עושה זאת בממוצע 16 שעות ביום. וזה הרבה מאוד זמן ובהשפעת משככי הכאב והמורפיום זה עושה את זה אף זמן לא מוגבל. לפעמים אני  חושב על המוות שמרחף בחדר המפחיד הזה. אני מקשיב לקולות הסובבים אותי. למכשירים, לצפצופים, מנסה להתרומם ולהבין היכן אני , מה זה המקום הזה ? ואני בעיקר מקשיב לצוות..ואני מרגיש . הגוף הגמור הזה, העצמות המרוסקות, הפנים הנפוחות, הגוף שזיגזג לעולם הבא- מרגיש. אני מרגיש הכל רק שאין לאף אחד דרך לדעת מה אני מרגיש. אין שום מכונה שיכולה למדוד את הרגשות שלי ואין שום תרופה שיכולה להקל עליהם. וכל הזמן הזה ששכבתי שם , ידעתי שאת מה שאני חווה כעת, את הפחד והבדידות – אף אחד לא יכול ולא יוכל להבין. והאמת, גם לו יכולתי לדבר, לא הייתי מצליח להביע את עומק הרגשות שלי, את עוצמת הרגשות שלי . את הבדידות הנוראית הזו שאני חש.יש מצבים שמילים לא יכולות לתאר. אלו מילים שפשוט לא קיימות. שהיתי שמונה ימים ביחידה לטיפול נמרץ. נס חנוכה כמעט, בעצם לגמרי. את צוות טיפול נמרץ התחלתי לראות רק כעבור שלושה ימים שכן הייתי מסומם לגמרי ממשככי כאבים. וכשהתחלתי לפתוח את עיני ראיתי חדר ענק עם וילונות ורודים ונשים קטנות שמסתובבות שם במהירות עצומה כל הזמן. התחלתי להבין איפה אני והתחלתי להבין שהחיים שלי, כפי שהיו עד כה, נגמרו. שאני פגוע.  אני, שכל כך אוהב את החיים – נאבק כרגע עם המוות, עם הפחד, עם העולם הבא- לא ברור לחלוטין עם מי ומה אבל מה שכן ברור זה שאני נאבק. משום מה תמיד חשבתי שהחולים בטיפול נמרץ ישנים רוב שעות היום. מורדמים ממשככי כאבים, ללא הכרה או הכרה מעורפלת .אולי חשבתי כך מפני שזה מה שראיתי בקולנוע, ואולי מפני שזה הדבר היחיד ההגיוני שאדם ששוכב מחובר לכל כך הרבה מכשירים יכול לעשות. אז הסתבר לי בדרך הקשה שלא כך. לפחות לא כך לגבי ,אלא ההפך – אני הייתי ער רוב הזמן. מעל 16 שעות ביום ער. נראה כמו זומבי, נפוח, חבוש וחבול אבל ער לחלוטין. להיות ער 16 שעות ברציפות – רק מזה כבר אפשר היה לאשפז אותי- מהמחשבות . הגוף גמור והראש מקפץ . הגוף נח והראש עובד. שעות. חושב וחושב וחופר ומנתח ושואל ומסיק מסקנות וחוזר חלילה. חלק הזיות וחלק שיחות עם המוות ועם עצמי ועם כל העולם. אבל את השאלה ההיא של הרופאה הפסיכיאטרית, שמעתי. שמעתי בבירור, שמעתי בחדות, שמעתי מדי,כוחה של מילה חדרה לתוכי והכתה בי. והשאלה הזו של למה אתה רוצה למות, הגם שלא הייתה מופנית כלפי, עשתה בי שמות. היא עשתה משהו נוראי לנשמה שלי. היא חדרה לעולם הפנימי שלי, לפחד, לעצב ולתסכול. היא חדרה כמו טיל מדויק לחזה שלי כשלי אין מערכת נ"מ. היא חדרה לעולם הרגשי המרוסק שלי. זה העולם שלי,  של הפצוע שהפכתי להיות, של הגוף השכוב במיטה עם הסדינים הירוקים ובין כל המכשירים המקיפים אותו. אבל כל המכשירים האלו שהם הכי מקצועיים בעולם לא יכולים לראות את העולם הזה. לא סיטי ולא אם אר אי ולא בדיקת הדם ולא הספירות ולא צילום הראות שלך. כלום. ושם, בעולם הרגשי הזה, הנסתר מעיניהם של הצוות המדהים והמסור המטפל בך, שם מתחוללת הדרמה, הדרמה של החיים שלי.שם אני חושב מקשיב ומרגיש. וגם נותן פרשנויות .אני מפרש כל תנועה, כל אמירה כל מבט וכל אלו מקבלים פרופורציה מטורפת.  זה מתחיל במנקה שבאה עם המגב והסמרטוט. היא באה לשטוף את הרצפה שמתחת למיטה שלי. היה והיא מתבוננת בי וחיוך על פניה – כולי מתמלא תקווה וחוזק, אני כנראה בריא, היא בטח יודעת שמצבי טוב, אחרת לא הייתה מתבוננת בי במבט מחייך, והיה ומבטה נפול או טרוד או בעיקר נמנע מקשר עין איתי- אלו הם כנראה  רגעי האחרונים. היא לא מסוגלת להביט בי ובמותי הקרב. אף אחד לא אוהב להתבונן במוות. וכאשר אחד הרופאים שעמד מעל מיטתי הניע את ראשו במה שנראה בעיני כחוסר שביעות רצון – הפירוש שלי הוא צבע שחור אחד גדול. הוא בוודאי מבין שמצבי חמור במיוחד. אסון. וכשהאחות המדהימה לחשה לי באוזן : "צביקה, אני מסיימת את המשמרת ואהיה איתך מחר בבוקר" – זה אושר. כי זה אומר שאני אחיה גם מחר בבוקר.  אהיה איתך מחר משמעו שהיא יודעת שעד מחר אני עדיין בחיים. ואני חוזר לרגע הזה שאני מקשיב לשיחה שבמיטה שלידי. אני לא זוכר את שנאמר וזה גם לא חשוב. מה שנשאר לי זו השאלה – למה . רצית. למות. את המילה למות שמעתי עוד בהמשך השיחה. ורציתי לומר לרופאה שתפסיק. שתלך משם. שזה לא הזמן ולא המקום. שזה לא נכון. שאני יודע שכוונותיה טובות ומקצועיות , ועדיין- אל תעשי את זה פה, ככה, לידי, ליד חולים אחרים. אנחנו חיים. אנחנו רוצים לחיות. אנחנו שומעים ומקשיבים ומבינים רק שאין לנו יכולת להגיב. וזה, מבלי שתרצי, פוגע. מחליש אותנו, גורם לנו לאבד תקווה, מכניס את המוות בצורה  מוחשית מדי לטיפול נמרץ.  חדר שלמוות יש בו מיטה קבועה. אין לי דרך לסגור את אזני, אין לי דרך להסיח את דעתי, אין לי במה להיאחז אין לי במה להתנחם. ואם עד אותו רגע ידעתי שלמילים יש כוח, ידעתי לומר כוחה של מילה שחיים ומוות ביד הלשון, הרי שחוויתי את זה. הייתי שם, פיזית. למילים יש כוח. כל מה שאדם צריך ויכול לספוג במקום כזה זה רק, קצת תשומת לב חיובית, חיזוק קטן, תקווה, את האהבה של מבקריו, רק את התקווה, את האופטימיות. את המילים הטובות המחזקות המעודדות. את המילים הללו הוא חייב לשמוע מכל מי שנכנס לחדר שלו, מכל מי שהוא בא איתו במגע.

ואנחנו כולנו מחויבים להפוך את המילים שלנו לכוח מרפא. מרפא לגוף ומרפא לנפש.

הרצאה מרתקת נוגעת לגוף ולנפש על התאונה ששינתה את חייו ועל התובנות ממנה