בסיום הקורס שאלו למי יש חשבון בנק, אני כמובן הייתי בין אלה שלא ידעו היכן יש בנק. איש השרות לקח אותנו כמו ילדים לסניף קרוב ליד כפר המכבייה ושם נפתח חשבון הבנק הראשון שלי.
עכשיו אני אדם שיש לו דרכון, כרטיס טיסה וחשבון בנק.
אני אדם שלקח החלטה משנת חיים בלי לקלוט את המשמעות שלה בכלל. ללא תהליך מסודר של קבלת החלטות.

החיים שלנו במובנים רבים הם סך ההחלטות שלקחנו, זה ברור. את רוב ההחלטות ה”כבדות” שלנו אנחנו שוקלים, חושבים, מנתחים טרם קבלתן. גם זה ברור.
אבל יש פעמים שקיבלנו החלטה של רגע, החלטה ספונטנית , החלטה שלקחנו בלי ניתוח או חשיבה מוקדמים, פשוט עשינו אותה. ברגע החלטה כזו אנחנו לא מודעים למשמעות שלה, אלא רק במבט לאחור.
לפעמים נדרשות שנים בכדי לקלוט את משמעות ההחלטה הזו, לפעמים פחות ,ולפעמים היא חולפת מבלי שחשבנו עליה כעל כזו.
לי היה הרגע הזה ואני מודע לו במאת האחוזים ואני רוצה לשתף אתכםברגע הזה ובסיפור שלו.

אני רוצה לשתף אתכם גם מפני שאפילו היום, עשרות שנים אחרי, אני עדיין נסער ונרגש והמום מהרגע הזה ויותר מכך- מהמחשבה איך היו נראים חיי אלמלא דפקתי על אותה הדלת.
בגיל 21 אני על גג העולם אני בן עשרים ואחת, חודשים אחרונים בצבא. אני וקבוצה קטנה של לוחמים מצפים כבר לשחרור למרות שאין לי מושג מה אעשה, אין לי תוכניות. הצבא והפעילות המבצעית התכופה לא ממש נתנו לי זמן לחשוב על העתיד ועל היום שאחרי.
בהפתעה מוחלטת נקראתי יחד עם שניים מחברי למשרד מפקד היחידה ושם הורו לנו להתייצב במשרדי השלישות הראשית ברמת גן, היה משהו קצת סודי באוויר, לא היה לנו מושג במה מדובר.
למחרת בבוקר אנחנו מתייצבים יחד עם עוד עשרות רבות של בוגרי סיירות ויחידות מיוחדות, כולנו מתקבצים באולם גדול וממתינים, היה ברור שריכוז כזה של אנשים מביא איתו רק בשורה טובה .
אנשים לבושי אזרחית נכנסים ובלי הקדמות מיותרות מודיעים לנו שלאור איומים רבים על נציגויות ישראל בעולם, החליטה ממשלת ישראל לאייש באנשי בטחון את כל הנציגויות הישראליות בעולם על מנת להבטיח את השליחים והאינטרסים של המדינה.
בשעות הקרובות ייערכו ראיונות אישיים, יהיה תהליך של קבלת החלטות וכל מי שיבחר יעזוב מיידית את יחידתו וביום ראשון הקרוב יתחיל קורס הכשרה אינטנסיבי של שלושה שבועות ומיד לאחריו יצא לחו”ל.

אני בהלם. ליבי הלם בחוזקה . מה? שולחים אותי לחו”ל, אתם בטוחים… ? יש סיכוי שאני אצא לעולם הגדול, ועוד כאיש בטחון, שגרירות! הייתי כשיכור. אני חייב להתאפק, יש עוד ריאיון לעבור והמתנה מתוחה של כמה שעות. התחילו הראיונות, חלק מהח’ברה יוצאים כשמבטם לקרקע, נדחו ונשלחו לחזור ליחידה, חלק אחר יוצאים ואור בעיניהם.
אני נכנס , יושב מול המראיין מהשב”כ, הוא בוחן אותי ומבקש שאספר לו על פעילות מבצעית לפי בחירתי. אני בוחר לספר על רגע אחד בזמן היתקלות עם רב מחבלים ברצועת עזה. באוויר עפים רימונים ויריות מכל עבר.
אני שוכב בגומה בפרדס מטרים ספורים מהמקום בו מסתתר המחבל . אני מחליט לרגע קט לבחון את עצמי, האם אני שוכב נכון, מכוון נכון, האם הנשק במצב מדויק לצורך הסתערות, בחנתי את מה שאני מרגיש וחשתי שליטה מוחלטת בראש וכל זה מול מחבל שנמצא מטרים ספורים ממני ,
כשברור לי שאני יכול לאבד את חיי בכל שניה. תהליך קבלת החלטות אמיתי המראיין חייך, ואמר לך , התקבלת, סע ותזדכה בבסיס, אתה מתחיל את הקורס ביום ראשון.

חזרתי הביתה לסוף השבוע אדם מאושר, בעננים. הכי מאושר בעולם. אני מנסה להפנים, לא מאמין, אני נוסע לעולם, אני טס למחוזות שחשבתי שלעולם לא אגיע,
במיוחד נוכח החשש שלי לחזור למושב בלי לדעת מה אעשה אחרי השרות הצבאי, והנה קיבלתי דחייה ולא סתם דחייה, אני נוסע לעולם ובדמיוני פריס, לונדון, ניו יורק ממתינות רק לי…
אני בהלם אמיתי ולא מסיבה טובה

ביום ראשון התייצבתי עם חבורה של עשרים בוגרי סיירות, שבעי קרבות ומאומנים כהלכה, הגיעה משאית אזרחית, ופקדו על כולם לעלות עליה, ואז קורא האחראי מהשב”כ ומכריז, צבי וייס לבנה ואבי מאירובסקי- אתם לא יוצאים ותחזרו לבסיס שלכם.
הרגשתי שמישהו הנחית עלי מהלומה.אני פשוט נעמדתי, נאלמתי דום. חברי אבי הלך. תוך כמה שניות נעלם.

הייתי בהלם מוחלט, חשתי כאילו גזרו עלי עונש מוות, כל הבניין שבניתי בראשי בימים האחרונים קרס, כולם עולים על המשאית, קולות צחוק ושמחה ואני עומד הלום, לא יודע את נפשי.
כעבר דקות ספורות נשימתי חוזרת, עצב אדיר שוטף אותי, אני מביט סביב ובחטף רואה את החדר בבניין הדו קומתי אליו נכנס איש השרות שבישר לי את הבשורה האיומה.
רגלי פשוט מוליכות אותי ואני נעמד בפתח ודופק בדלת, אני לא יודע למה.

אני ממתין כמה שניות והוא יוצא אלי ושואל במה העניין, הרי אמרתי לך שאתה לא יוצא לקורס, מה לא ברור ?
אני עומד מולו, איני זוכר מה מלמלתי, אולי “אבל למה “, אין לי מושג, לפתע הוא אומר לי ” תמתין “.

כמה דקות, חוזר לחדר, אני שומע דיבורים ואז הוא יוצא ומודיע לי : “תעלה על המשאית אתה יוצא לקורס אבל כדאי שמאוד תשתדל”. אני רץ ועולה על המשאית ויודע –
אני הולך להיות זה שיהיה הכי טוב, ראשון בכל משימה, החלטתי שאני “אהרוג” את עצמי בכדי להצליח בקורס.
בקורס אני נותן את הנשמה חייב להצטיין בהכל. יש בי מתח פנימי נוראי- אני חושש שאני “רזרבה ” שבוודאי יעיפו אותי בסוף.
באימוני הכושר הייתי תמיד בין הראשונים, בקרב מגע הכיתי את חברי כאילו היו אויבי (סליחה) במשימות ירי היו לי מיומנויות גבוהות .
כמעט כל יום היו הדחות, הלחץ הנפשי שלי היה עצום אבל החלטתי פשוט לתת את הכל.
וסיימתי את הקורס בהצלחה.

ומרגע זה השתנו חיי
ומרגע זה שהלכתי לקורס השתנו חיי. הם השתנו מהקצה לקצה . במובן הטכני בוודאי, אבל הרבה מעבר לזה. מה שאני, מי שאני, מה שלמדתי, מה שראיתי , מה שהרגשתי- מסלול חיי פנה לנתיב חדש לגמרי.
אנחנו מחכים לשיבוצים , בדמיוני אני בניו יורק, לונדון ופריס ואיש השירות מתחיל להקריא שמות וערי בירה בהן ממקומות השגרירויות. השמות שהוא מקריא מוזרים כאלה, טוגו, ניירובי, דקר, ואז ..צבי לבנה יאונדה .. ? מה זה? הוא ממסביר שכולנו נשלחים לשגרירויות במדינות אפריקה…
כאשר הגעתי הביתה חיפשתי באטלס איפה זה בכלל יאונדה, מסתבר שזה בקמרון , ממש על קו המשווה במערב אפריקה. עיר הבירה של מדינה בשם קמרון היא עיר בשם יאונדה.

מה לי ולאפריקה?

ממש כלום אבל זה עדין חוץ לארץ.
מה לי ולחשבון בנק?
גם כלום.

בסיום הקורס שאלו למי אין חשבון בנק, אני כמובן הייתי בין אלה שלא ידעו היכן יש בנק. איש השרות לקח אותנו כמו ילדים לסניף קרוב ליד כפר המכבייה ושם נפתח חשבון הבנק הראשון שלי.
עכשיו אני אדם שיש לו דרכון, כרטיס טיסה וחשבון בנק.
החשבון אמנם עדיין ריק, הכרטיס אמנם לקמרון אבל הדרכון- דיפלומטי!
וכך, חודש ימים מאז הדפיקה הנואשת שהצילה אותי, אני בשדה התעופה ונראה לי שאפילו בן גוריון מחייך אלי.
קיבלתי דרכון דיפלומטי, הגדירו לי תפקיד- סגן קונסול, וואו התקדמתי. הטיסה ליאונדה תעבור דרך פריס ומשם נחיתות רבות דרך לאס פלמס ואז מעל מדינות ידידותיות במערב אפריקה. אני טס עם שק ענק, קיטבג מלא אקדחים ועוד סוגי תחמושת. השק אמור להיות צמוד אלי בנסיעה , השק חתום בחותמת דיפלומטית והוא תחת אחריותי. אסור לאיש לגעת או לבדוק .
אני ממריא בפעם הראשונה בחי במטוס נוסעים, עד כה כל ההמראות שלי היו במטוסים צבאיים, כמעט אף פעם לא חוויתי נחיתה אלא רק המראות ומשם צניחה לחוף פלמחים.

מה לי ולחליפה?

בימי ההתארגנות שלפני הטיסה נתנו לנו תקציב לקנות חליפות. הלכתי עם אמא שלי ונרכשה חליפה שבוודאות חיכתה לפחות עשור עד שיבוא הפראייר אם לא לומר החמור שיקנה אותה…
הלבישו אותי בחליפה מזעזעת בצבע בורדו וסוג בד לא ברור. האמנתי למוכר שזו הצעקה האחרונה. רק שלא שאלתי איפה. אני חושש שאפילו ביאונדה לא היו מצליחים למכור חליפה כזו.

מה לי ולחנה בבלי?

למי שלא מכיר- חנה בבלי היא האורים ותומים של כללי הנימוס . הגורו של כללי הסכו”ם . האישה שמלמדת את כל הצברים איך שותים תה עם מלכת אנגליה. יש מצב שהיא אפילו לימדה את המלכה עצמה.
אז אני עובר סדנה מיוחדת עם הגברת חנה בבלי. למדתי איך מתנהגים סביב שולחן כפי שמחייב הפרוטוקול הדיפלומטי . אחרי שנים של שטח ואבק, אנחנו, בעלי נימוסים של חיות השדה, – לומדים איך מחזיקים נכון מזלג וסכין, מהם המוסכמות, איך מסמנים למלצר שסיימת או שאתה רק בפסק זמן, כיצד שותים בלי לעשות רעש של “שלוקים” וכדומה.
אתם יכולים לדמיין כמה משעשעת הייתה הסדנה עבורנו. מניח שחנה בבלי נהנתה פחות…

אז זהו אני במטוס, לבוש בחליפת הבורדו שנרכשה, סיגריות מלבורו שקניתי בדיוטי פרי, מצית רונסון מוזהבת, היו אלה סמלי סטטוס באותה תקופה. המטוס עולה על המסלול ומתחיל להמריא.
צמר גפן לבן זה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי

אני חווה את אחד מהרגעים המאושרים בחיי . קשה לי להסביר במילים. אני יושב בצד השמאלי של המטוס, לידי השק הדיפלומטי, המטוס מגביה, אני משקיף מהחלון לשמש השוקעת, אומר לעצמי באותו רגע, עכשיו ממש עכשיו מתממשים כל חלומותיך,
הכי רחוק הכי גבוה שדמיינתי לעצמי. אני “צוקי”הקטן מהמושב, מהפרות, מהסוס והעגלה, יושב במטוס, חליפה, עניבה וממריא לעולם, פשוט אין ומעולם לא היו לי מילים לתאר את שחשתי.
במהלך הטיסה היו פני דבוקים לחלון, מראה העננים מלמעלה, ערמות ענק של צמר גפן לבן, זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי.

נחיתת ביניים בז’נבה, אני מתרגש עד עמקי נשמתי – אני הולך לראות איך נראים אנשים משוויץ. רמת הסקרנות שלי למראה בני אדם שוויצרים הייתה שוות ערך למראה חייזרים שהיו מופיעים מולי היום.
הגענו לפריס בלילה ושיכנו אותנו במלון הילטון. אני במלון הילטון. נכנס לחדר שהיה בעיני שיא הפאר שראיתי בחיי. (חכמה גדולה) .התרגשתי כילד קטן, נכנסתי לשירותים ראיתי שתי אסלות אחת רגילה שהכרתי ואחת שטוחה,
רק כעבור חודשיים כאשר כבר הייתי בשגרירות וגם שם מצאתי את ה”אסלות” הכפולות, הסבירה לי אשת השגריר מהות העניין וסיפור זה הפך לבדיחת השגרירות זמן רב.
בלילה נסענו לראות את פריס והייתי כחולם.

למחרת טסנו משך יום שלם, אני והשק הנשק. עוצרים בתחנות בינתיים רבות, מתפצלים כל אחד למדינתו, עד שהגעתי ליעד, יאונדה בקמרון.
השילוש הקדוש- חיים יערי, חנה יערי, צבי לבנה

שגריר ישראל בקמרון היה חיים יערי , בעברו היה ראש המבצעים של איסר אראל עת שימש כראש שירותי הביון הישראלי. חיים היה מינוי מיוחד, מעין הערכה לשרותו במוסד. עקב עברו החשאי והיותו שגריר ישראל הייתה לי האחריות להיות איש בטחון צמוד אליו וכמובן אחריות על בטחון השגרירות כולה.
ביני ובין חיים ואשתו חנה התפתחה מערכת יחסים מופלאה. חדרי היה צמוד לשלהם, הייתי איתם כל הזמן, מהבוקר עד הלילה ומהרגע שהשגרירות הייתה נסגרת היינו יושבים ומשוחחים שעות רבות.
חיים וחנה תרמו לחיי ופתחו בפני אופקים חדשים וידע יותר מכל שנות בית הספר שעברתי.

הם ראו בי כבנם ממש ודאגו לתת לי תמונת עולם רחבה , הם זיהו את סקרנותי הרבה, הביאו אותי להשמת בחינות הבגרות וללימודים בכלל . אני זוכר שכתבתי להורי ,בלי כוונה לפגוע, “אני מקבל מחיים וחנה כל מה שלא קיבלתי בכל 20 שנותיי עד כה” ,הם קצת נעלבו…
קמרון הייתה תקופה מדהימה, מלמדת פותחת אופקים.כעבור חצי שנה חזרתי לארץ ובהמלצת חיים קיבלו אותי לקורס מיוחד של קב”טים בשגרירויות ישראל בעולם , קורס ארוך ויסודי.

בסיום הקורס אני נשלח לשיקאגו שם פוגש את אשתי לעתיד, חוזר לארץ ונולדים שלושת ילדי.
ואם לא הייתי עולה לבניין הדו קומתי ודופק בדלת, חיי שונים לגמרי.

ובכל מי ששיתפתי בסיפור הזה שלי עלתה תמיד המחשבה לגבי הרגעים המשמעותיים בחייו ואופן קבלת החלטות שקיבל. תנסו גם, זה מאתגר.

על תובנות, החלטות ולקיחת אחריות בקורס מנהיגות.