מצעד הגאווה בתל אביב הזכיר לי נשכחות, נשכחות שצריך להיזכר בהם. כשהייתי ילד, הומו הייתה מילת גנאי שגורה. הומו לא גויס לצה"ל.
אם הבן של השכנה התבגר כרווק, זו אמא שלו שנאלצה להתמודד עם השאלות והמבטים שאמרו הכל במילה אחת- הומו. תחשבו על האמהות האלה.
עם מה שהן נאלצו להתמודד מול הסביבה ועם מה שהתמודדו מול הילד שלהן. תחשבו כמה אנשים נכנסו לארון ביחד עם הילד ה"מוקצה" שלהם.
ותחשבו גם על האמהות שלא עמדו בלחץ החברתי ולא עמדו בבושה והקדישו את חייהן לחתן את אותו הילד. נשמע לכם מופרך?
תחשבו שוב. קחו את גלגל הזמן אחרוה. זה מופרך בדיוק כמו העובדה שאישה שעברה אונס אשמה בו מפני שלבשה חצאית מיני. מופרך אבל קרה פה ולא לפני כל כך הרבה זמן.
וחמור מכך- יש עדיין שרואים כך את פני הדברים. אבל לא בהם אני רוצה להתמקד , הם לא שווים את המילים.
אני רוצה שתחשבו איתי עוד קצת. תחשבו על כמות האמהות שהכריחו את הבנים שלהם להתחתן כמו כולם, לקחת משכנתא ולהוליד ילדים .
תחשבו על כמות ההומואים שעשו את זה גם בלי קשר לאמהות שלהן . הלחץ החברתי הספיק במקרים רבים. אבל אני רוצה להתמקד היום דווקא במשפחות . במעגל המשפחתי,
בהורים, באחים, בילדים , בבני הזוג- במעגל הקרוב הזה שכפי שכתבתי נכנס בעל כורחו לארון הבושה.
ואז תבינו מה כל זה עושה לא רק ל"הומו עצמו" , ובכתבי הומו כוונתי לכל חברי הקהילה, גברים ונשים ולכל סוגי ההעדפה המינית הקיימים .
שרשרת האנשים שנפגעו מהבערות ומהפרימיטיביות . שרשת האנשים שנאלצו להסתיר את הילד שלהם כמו היה תפוח רקוב. שרשת ה"תפוחים הרקובים" שהיו תפוחי זהב '
אבל ההוקרה שניתנה להם התבטאה במשפט מסרס בסגנון "אה, ההומו הזה? כן, שמעתי שהוא אחלה רופא".
ואם כל זה לא הספיק, הגיעה מחלת האיידס וזו נתנה חותם סופי להיותם מצורעים. מסוכנים. מדבקים. , תחשבו עכשיו שוב על המשמעות של מצעד הגאווה בתל אביב.
וכעת יש רבים בינינו האומרים לעצמם- איזה מזל שלא חוויתי את זה במשפחתי. אז תישארו איתי עוד רגע. אנחנו מתביישים בבן דוד שלנו שלוקה בנפשו.
באחיינית שלוקחת תרופות פסיכיאטריות. את המשוגע המשפחתי נהגנו להסתיר בדרכים שונות. כנ"ל את הילד שלנו שהוא איטי יותר מאחרים. קראנו לו "אהבל" או עצלן.
כנ"ל בבת שלנו שהייתה, נו ,איך קוראים לזה-חובבת גברים. זו ששמה קצוץ על כללי השמרנות המיועדים לה מעצם היותה אישה, כי הרי לו הייתה גבר התנהגותה המינית הייתה נחשבת כמעלה מעוררת קנאה.
ובואו נחשוב עוד קצת- אה, איך אפשר בלי החוזרים בתשובה?. תחשבו על הילדים האלו שגילו את אלוהים ואז גילו שאין להם יותר בית.
הומו/ דוס/ מפגר/ מופקרת/ משוגע , וזו רשימה חלקית.
אני לא מכיר משפחות שאין אצלם נציגות. אני מכיר משפחות שמסתירות את זה טוב. ואז אני מרחם עליהם, על כולם.
ואני אומר תודה. תודה למגזר הגאה הזה שמוציא אותנו מחושך לאור. מפרימיטיביות לנאורות. מרגרסיה לקדמה. מעולם בו הבושה שלטת לעולם בו קבלת האחר שולטת.
והאחר הזה להזכירכם הוא לא רוצח ולא אנס ולא גנב. (מוזר, יש מקרים לא מעטים שאנחנו דווקא סלחניים כלפי גנבים /מטרידים מינית / אנסים וכיוצא באלו נשמות טהורות )
המגזר הגאה לקח את המושכות לידיו. הם לא צריכים לומר לנו "תודה" על ש"אפשרנו". זה אנחנו שצריכים לומר להם תודה. הם שחררו אותנו מכבלי הבושה, בדיוק כפי ששחררו את עצמם.
הם הוציאו אותנו מהארון החנוק לא פחות משהוציאו את עצמם.
והעובדה שהם עושים את זה בצורה כל כך מופגנת, במצעד גאווה בתל אביב, יש הרואים בו קיצוני ,וולגארי מתגרה ופרובוקטיבי – זה בגלל שהם מכירים אותנו טוב יותר משאנו מכירים את עצמנו.
הם יודעים שבלי הקצנה אנחנו לא נבין. לא נשחרר. לא נקבל.
ולכן, הם עושים לנו טובה גדולה , ענקית ,שמשרתת אותנו הרבה יותר מאשר אותם. הם- כבר לגמרי שם. אנחנו עוד בדרך.
זמנים השתנו ותפיסות השתנו. כיום אנו יודעים שהחיים קצרים מדי בכדי שנחייה אותם בבושה, בהסתרה, בכאב.
לאלו המעוניינים להתאהב בחיים מחדש – לחצו כאן.
