היא מוטרפת והיא מטורפת והיא מטריפה אותי והיא לעולם לא תפסיק להיות כזו אני יודע.
היא רומנטית וחולמנית בשירים ומרחוק אבל במציאות היא משוגעת לגמרי כי היא עושה את כל הדברים האלה שבסופם אתה אומר לה שהיא הזויה והיא בתגובה מתפוצצת מצחוק במקום להיעלב כמו כל אחת אחרת .
וזה בדיוק העניין- היא לא כל אחת אחרת. היא יודעת את זה, אתה יודע את זה, כל המדינה יודעת את זה, כל העולם יודע את זה ועכשיו לך תסתדר איתה ביום יום וכל יום מחדש.
ואמרתי לה מיליון פעמים שדי, שהתבגרנו. היא כבר בת יותר מ-5,000 ואני כבר סיימתי 69 ואיך לכל הרוחות זה אני שמתעייף קודם. אולי הייתי צריך מישהי מבוגרת יותר.

וזו שטות מה שכתבתי הרגע כי היא בדיוק ההוכחה לזה שלגיל הכרונולוגי אין תמיד משמעות וזה גם הרגע שאני מבין מדוע אמא שלי לא סבלה אותה מהרגע הראשון.
היא ידעה שהיא תשגע אותי כל החיים
ואמהות תמיד יודעות.
וככה היא שיחקה לי ברגשות, ואמא שלי עשתה הכל בכדי שניפרד ואני עשיתי לה דווקא, ונשארתי איתה יותר מדי שנים.
וכשתפסתי ממנה מרחק, היא נשארה המיתולוגית שלי , דומה לזו שלך ושל רבים מאיתנו וכלפי המיתולוגיים שלנו פיתחנו יחס אמביוולנטי מובהק.
המיתולוגית המטורפת.

היא זו שלא הפסקתי לאהוב ולשנוא בו זמנית. זו שדיברתי עליה בלי הפסקה עם כל החברים שלי וסיפרתי להם עליה הכל, כולל פרטים קצת מביכים ,כמו זה שהיופי החיצוני שלה מטעה. שיש בה צדדים אפלים וחשוכים וקיצוניים, למשל כאלו שעבורם חייל ושוטר יהודי הם נאצים .
כאלו שעושים לינץ בבובה של חייל בזמן שאותו חייל מוסר נפשו עבורה.
גיליתי להם שהיא מאפשרת לבתי הדפוס הנבערים שבה לשגר מילות שטנה ושנאה לאוויר העולם ולזהם אותו. והמילים האלו שמופנות פעם כלפי ראש אכ"א ופעם כלפי מישהו אחר-
אני מרגיש שהן מופנות גם כלפי, והן חודרות ישר ללב שלי וגורמות לו לדמם.
ואני מתבייש בצדדים האלה שלה, נורא מתבייש. ומובך אף יותר.
ובעיקר לא מבין אותה.

איך היא, דווקא היא, שראתה הכל ושמעה הכל , איך היא מרשה לעצמה, אחרי אלפי שנים של תפילות וערגה וחלומות והקרבה של כל יהודי בעולם הזה, איך היא מרשה לדברים כאלו לקרות בה , דווקא בה????
ואז היא אומרת לי שאני לא מבין אותה.
ושאני לא יודע להכיל אותה.
ושיש בכל אחד מאיתנו גם צדדים פחות טובים וזה חלק מהחבילה. מכל חבילה.
והיא מזכירה לי את הימים היפים שלנו. את כל אותם המקומות שהיה לנו כל כך טוב בהם. את כל אותן הסמטאות בעיר העתיקה , בעיר דוד, במנהרות, כשטיילנו שלובי זרוע ואני הקשבתי לסיפורים שלה, מהופנט.
ואיך היא ידעה לתאר לי במדויק את מה שהיה אז בין דוד לשאול ואת שקרה עם בת שבע ומיכל . ומה היה עם יואש ואמציה ורחבעם ואחז. והטיולים שלנו במערת צדקיהו והר ציון והר הצופים..
ואם עדיין הייתי כעוס היא הייתה מזכירה לי את הפעם הראשונה שנפגשנו, וזה הכי לא פייר כי שם אני תמיד נופל . נופל ונמס ,והיא, אין לה בושה לשלוף את זה כל פעם מחדש . איך היא קלטה אותי עומד שם בין מאות חיילים , זקוף וגאה ברחבת הכותל, וצועק "אני נשבע" הכי חזק מכולם.
והיא בחרה בי מפני שהיא ידעה, בוודאות, שאני לא אאכזב אותה. שהדמעות שהיו בעיני באותו ערב בכותל היו דמעות של אהבה ללא תנאים.
היא גם אמרה לי שקראה את המחשבות שלי באותם הרגעים. את התחושה האדירה של סגירת מעגל היסטורי מול המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. את שחלף בראשי מול כתובת האש וכובעי הצנחנים האדומים-
אני, נצר למשפחה שנספתה בשואה, נשבע להגן על מולדתי, עומד זקוף וגאה ונרגש ונחוש. אני חמוש בנשק ומוכן לקרב מול כל מי שיעז לפגוע בעם שלי.
ואז אני כבר לא יכול לכעוס עליה עוד.

והיא ממשיכה עם המניפולציות הרגשיות האלה ומוציאה ממני את כל הרגשות שאף אחת אחרת לא הצליחה ואלו רגשות מעורבים של שנאה ואהבה וטינה וכעס וחמלה ותשוקה ועניין ומשיכה בלתי נשלטים.
אז מה קרה לזוג היפה שהיינו?

בחלוף השנים התרחקנו אחד מהשנייה. אני הכרתי מישהי רגועה (קוראים לה כרם מהר"ל) והיא נשארה שם, במזרח, גאה נחושה עוצמתית ובלת נשכחת.
אני ממשיך להתעדכן במה שקורה איתה למרות שאני רחוק ממנה פיזית ומנטלית אף יותר. והיא עדיין מסקרנת אותי. היא מסקרנת אותי כי הכל קורה לה והכול קורה בה והיא אלופה בלשגע את כל העולם שמסביבה, בדיוק כפי ששיגעה אותי כשנלחמתי עליה. והייתי נלחם עליה שוב ושוב , גם כיום, כי הפרידה בינינו היא פרידה קצת מלאכותית.
ואני אומר לעצמי שטוב עשיתי שנפרדנו ואיזה מזל שאני כבר לא שם. הייתי מת.
והייתי מת גם להיות איתה וזה שיישאר בינינו.
מפני שהיא עדיין הכי יפה והכי מעניינת והכי סוערת והכי מושכת והכי צבעונית והכי מטורפת.
ואני מתגעגע אליה.
וכועס עליה.
ומת עליה.
וזוכר לה.
ונוטר לה.
וסולח לה.
ושונא אותה
ואוהב אותה
ובעיקר אוהב אותה
וזה חזק יותר ממני.