יום האהבה ? אתה בטוח לא תזכור אותי, אני זוכר אותך מצוין. זוכר אותך, יושב בדשא, סוף שנות הששים של המאה הקודמת, ישראל.
זוכר את עצמי נער בן 16, אמיץ ודביל מוחלט בו זמנית. אני בוחר לספר דווקא ב יום האהבה
אני יודע שולנטיין זה יום האהבה ושאני מדבר על הערצה ומציע בעצם לציין עוד יום בינלאומי- יום הערצה. אבל בינתיים אין יום כזה אז אנצל את יום האהבה להשמיע את הסיפור שלי. אגב אהבה והערצה…האם כשאוהבים מישהו מעריצים אותו? האם כשמתאהבים במישהו מעריצים אותו? ואם כן האם זה משהו שעובר? משהו שמרגישים רק בהתחלה? כמו ההתלהבות הראשונית? והאם שמתם לב לזה שכשאנחנו מדברים על מישהו שאנחנו מעריצים בהתלהבות ובהתרגשות, אנחנו משדרים גם אהבה? סוג של אהבה? אהבה עיוורת, הערצה עיוורת. איבוד חושים? איבוד עשתונות? מה לא תעשה כשאתה מאוהב, מה לא תעשה כשאתה מעריץ. איבוד הראש, הכיוון, הגבולות , שיקול הדעת. תחשבו על זה, הרבה מן המשותף בין שני המושגים.
מכל מקום, אני אספר היום עלי ועל קליף. סיפור הערצה חד צדדית, אהבה חד צדדית וזיכרון חד צדדי זה בטוח, ובעיקר- סיפור אמיתי!
העולם נחלק לשניים- אלו שהעריצו את אלביס פרסלי ואלו שהעריצו את קליף ריצ'רד. מה זה העריצו ? על גבול הטירוף. אני הייתי בצד של קליף. קליף נתפס בעיני כמשהו שמיימי , לא אמיתי בלתי אפשרי , נשגב אלילי, כמעט מיתי. בטח לא מישהו שיתאפשר לראות בחיי אלא יותר כמו ההבנה שלא יתאפשר לי גילוי אלוהי כלשהו או שלא אהיה נשיא המדינה.
אני הייתי מקשיב קליף, זה היה הרבה לפני עידן האינטרנט על כל משמעויותיו, הטלוויזיה בחיתוליה ומה שהיה זה רדיו (כסף לתקליטים לא היה לי). ברדיו הייתי מחכה למצעד הפזמונים לשמוע את קולו של אליל הנעורים שלי, קליף ריצארד.
אז דמיינו לכם נער מלא סקרנות, מושבניק שיוצא עם עדר הפרות למרעה באחו של כרם מהר"ל, נוף הרים, תופס פינה צמוד לאיזה סלע, אם חורף בחוץ אז גם בין רקפות , כלניות אדומות , שמים פתוחים ענקיים, וחולם על העולם שמחוץ, העולם שמעבר. נער שמדמיין את העולם ושואל את עצמו אם אי פעם יצליח לגעת בו, לטעום ממנו, לחוות אותו. חולם, מקווה, לא בטוח שמאמין. מתנדנד בין הרצון, הערגה להגיע כבר ל"עתיד" הנכסף הזה, ליום יום הפשוט, העלוב כפי שנתפס בעיני אז. תחשבו מה סימל בעיני זמר כקליף ריצארד. את העולם האמיתי, הענק, הנוצץ, המוצלח, החלומי והבלתי ניתן להשגה. הרבה מעבר להרי החושך, הרבה מאוד.
עד שיום אחד…..
הימים ימי קיץ ובמסגרת בית הספר בו למדתי נשלחנו לתקופה קצרה לקיבוץ רמת רחל שבקצה העיר ירושלים לסייע בעבודות.
באחד הימים ששהינו ברמת רחל מספר לי אחד החברים שיש שמועה , הזויה ככל שתהייה, שקליף ריצ'רד נמצא בחופשה בארץ ונמצא במלון ירושלמי ..משהו עם יהודה …אולי גני יהודה ..לא זוכר .
שמועה.
מה שמועה ????
רק המחשבה קרעה אותי לגזרים. קליף כאן בארץ ? ממש ? בשר ודם ? עשרים דקות ממני?
טוב, יש דברים שרק בגיל 16 אתה יכול לעשות או להעז או להיות טיפש מספיק כדי לנסות.
עזבתי את הקיבוץ לחפש את המלון. וואלה, יש מלון כזה. (תחשבו- בית מלון. מה לי ולבית מלון? זה שייך לעולם האחר, לא זה שבאחו שבכרם מהר"ל).
הגעתי למלון והתחלתי לסרוק את השטח . והנה על הדשא מוקף צוות אנשים אני רואה את המשנה לקדוש ברוך הוא, קליף שוכב ונח על הדשא. הוא ולא אחר. אני חושב שהלב שלי היה עומד ביותר קלות באירועים נוסח הסנה הבוער או חציית ים סוף לשניים בהרמת היד.
אני לא מאמין למראה עיני . מסתובב במרחק בטוח סביב סביב מתבונן מכל זווית אפשרית.קליף ריצ'רד, אף אחד בתקשורת לא יודע, זה לא מתפרסם, קליף באותו זמן כוכב ענק בעולם, איני יודע את נפשי, אם אספר אף אחד לא יאמין לי אבל זה אמיתי זה קורה.
ואז הוא קם והתחיל לטייל בשביל הגן שבמלון ,משוחח עם מישהו. אני אוזר אומץ ומתחיל לנוע לנקודת מפגש מולם . אני מת מהתרגשות, כמה מטר מהם אני מתחיל להזיע, מסתכל על אלילי המדהים, וככה כולי רועד ומגמגם אני עוצר ופונה אליו תוך שאני מוציא את תמונת חברתי ומבקש את חתימתו .
הוא, בחוסר סבלנות מופגן חותם וממשיך בדרכו.
אני ממשיך לצעוד לא יודע לאן, מאושר ולא מאמין. אף אחד לא יאמין אבל כבר לא אכפת לי , נגעתי, ראיתי את אליל נעורי. לא הייתי יכול לבקש יותר מזה . בעצם אם הייתי יכול לבקש משהו זה אייפון לצלם, איזה פספוס.
ואני אומר לכם עכשיו, שבאותו יום קרה משהו שהוא גדול הרבה יותר מלראות את קליף ריצארד. מה שקרה זה שנגעתי בעולם, בטופ שלו. הגעתי למשהו שהוא הרבה מעבר לדמיון, הרבה מעבר להרי החושך. וכל מה שקרה בחיי מאז, התחיל שם, בנקודה הזו שהבנתי שהכל אפשרי ושצריך רק אומץ. אומץ והבנה שאני יכול.
