אני מנהל דיאלוג קבוע ותמידי עם הילד שבי. זה קורה גם עכשיו ,כשהנכדים שלי כבר בגיל של הילד שבי, וחלקם מתחילים אף לעבור אותו, אבל הילד שבי נשאר תמיד באותו הגיל וזה רק אני שמתבגר . זה לכשעצמו מעורר קנאה אבל זה כבר עניין אחר…
הדיאלוג בינינו מתנהל לגבי כל נושא והוא מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש.
יש פעמים שהוא קופצני כמו ילד וזה יכול להביך.
יש פעמים שהוא חסר ביטחון וזה יכול לשתק.
יש פעמים שהוא תופס קריזות וזה יכול להזיק,
ויש פעמים שהוא ממש מסתנכרן איתי ואלו הפעמים שהכי טוב לנו ביחד. זה קורה למשל כשאנחנו מסתובבים במקומות חדשים בעולם, מקומות שלא הייתי מעלה על דעתי שאגיע אליהם אי פעם, או בכל מני חנויות נוצצות בהם אני מרשה לו לקנות הרבה מעבר למה שהוא צריך.
בפעמים האלו אני מבין אותו ואני שמח לתת לו את מה שלא היה לי בגילו.
ועל הפער הזה ביני לבינו אני רוצה לספר. הפער בין המקום הנמוך שהייתי בגילו לבין מה שהשגתי בחיי הבוגרים. במקום הנמוך אני מתכוון לדלות החומרית ולדלות התפיסתית שלי לגבי יכולותיי שאיפותיי וחלומותיי.ובמובן הזה מימשתי את חזון אחרית הימים של עצמי. 
ואם אני צריך לתת דוגמה ברורה ואולי אף קיצונית אני חוזר לגיל 40 שלי, לצורך להגיע להגשמה עצמית 
אני זוכר את עצמי במיוחד בשדות תעופה, מטייל בחנויות המפוארות ולא מפסיק להתרגש מכך שאני יכול לרכוש כל דבר שעולה על דעתי, ואני גם עושה זאת- קונה דברים שאני לא ממש צריך. בדיוק כמו ילד שחולם על הרבה צעצועים ,ואני בוודאי שחלמתי, ופתאום הילד הזה יכול לקנות את החנות כולה. אז קניתי.
והחוויה שמאחורי הקנייה הטכנית הייתה " חווית היכולת שלי" אני יכול. אני יכול להגשים את החלומות שלי. חווית היכולת לכשעצמה הייתה החוויה הדומיננטית. ובמילה חלומות אני מתכוון להרבה הרבה מעבר ליכולת כספית. אני מתכוון לפער בין הצפיות שהיו לי כילד וכאדם צעיר מהעולם הזה וממה שהוא מציע לבין החלומות שהצלחתי להגשים. וכגודל הפער גודל הסיפוק שלי כשהצלחתי. ובשביל להסביר את שכתבתי תצטרכו להצטרף אלי למסע קצר בזמן:
ילדות. כל אחד נושא בתוכו את חוויות הילדות ממקום סובייקטיבי שלו. אני זוכר אותה כקשה, ככזו שהשאירה קצת צלקות בנפשי. זו הייתה התקופה ואלו הם רגשותיי. עבודה קשה, בשדה, פרד עצל רתום לעגלה רעועה, שדות רחוקים, סיקול אבנים, חריש פרימיטיבי זריעה פרימיטיבית וקציר פרימיטיבי. כך זה היה ביום יום- חזרה מבית הספר וקדימה לסוס והעגלה, לשדה. כילד חלבתי פרות באצבעותיי, העמסתי ירק לעגלה עם קלשון והאבסתי את הפרות. אלו היו המאפיינים של שנות החמישים והשישים, השנים בהם גדלתי.
נכון, לא היה זה משהו יוצא דופן בתקופה ההיא, אבל זה לא מעניין אותי. זה היה הסיפור שלי ואלו היו התחושות שלי.
מערכת הציפיות שהייתה לי מהחיים לא הייתה גבוהה בלשון המעטה. ההרים מסביב למושב סגרו עלי בשנות התבגרותי וכל שנותר לי היה לדמיין ולפנטז על העולם . עולם שלא חלמתי שאהיה חלק ממנו. היה זה עולם אחר של אנשים אחרים.
בזמנו היה רכב שנקרא "גוגומוביל". על מנת להכניס את גופך אליו היית צריך לבצע תנועות ומהלכים אקרובטיים, זה היה המיני של המיני וזה גם היה קצה החלומות שלי… אולי פעם כשאהיה גדול אוכל לאסוף פרוטה לפרוטה ואהיה הבעלים של "גוגומוביל". לא האמנתי שאצא מתחומי המושב. בדיוק כאותו הסיני ברכס נידח בואכה טיבט- הוא יודע שהמקום בו הוא נולד, שם גם יסתיימו חייו.
אני יודע שזה נשמע כמעט לא אמיתי היום. מדובר הרי במושב כרם מהר"ל, 40 דקות נסיעה מתל אביב ו- 20 דקות נסיעה מחיפה. על מה הוא מדבר??? קחו50 , 60 שנה אחורה ותבינו בדיוק. הכל היה בסיסי, מעט מכלום.
מהמושב יצאתי לשרות צבאי, תמים ונאיבי, חשתי שאני אידיוט גמור,הידע וההשכלה הפורמאליים שלי היו מצומצמים. החזקות שלי לא היו בידע והשכלה אלא בתחומים אחרים- היה לי כושר פראי ,הייתי הראשון במסתערים ,ידעתי לירות היטב בכל סוגי כלי הנשק, הרי גדלתי והפעלתי את משק הורי ומיומנויות ידיים התפתחו אצלי מהרגע שיצאתי לאוויר העולם. נכון, לא הייתי החייל היחיד מרקע כזה אבל הייתי מודע לו מאוד, אולי מודע לו מידי וזה יצר אצלי תסכול. הרגשתי שאני רחוק שנות דור מהעולם האמיתי והמתקדם. וזה הפריע לי מאוד, מושגים כמו הגשמה עצמית היו זרים לי.
היכולות הגופניות שלי הביאו אותי לבסוף שירות משמעותי בסיירת חרוב ואחרי הצבא יצאתי לראשונה לעולם תחילה כאיש בטחון באל על ולאחר מכן כקב"ט בשגרירויות ישראל באפריקה וארה"ב.
העיניים החלו להיפתח. התובנות על העולם החלו לנצנץ, חלומות החלו לבקוע מתרדמת הפנטזיות, השפע שיש בעולם הזה הכה בי, הכל אבל הכל היה גדול יותר, מפואר יותר, בלתי נתפס יותר מכפי שראיתי אף בחלומותיי, ואז, אז התעוררה התשוקה. התשוקה שגם לי יהיה בזה חלק, גם אם חלק קטן – גם אני רוצה לחיות בעולם הזה, לחלוק את השפע, להגשים חלומות שלא העזתי בעודי ילד ואף מתבגר. בעיני זה מימוש חזון אחרית הימים שלי. 
כעבור שנים הקמתי את מפעל "שדות ישראל", חווית יצירה מטורפת שיכול לעשות רק מי שחווה ילדות עלובה כמוני, ילדות שמשדרת שכל האפשרויות פתוחות אבל רק בחלומות שלך.
וכשהתחלתי לגלות את העולם שמחוץ למושב התחלתי לחשוב אחרת. הרגשתי שאני רואה אחרת, אני רואה אפשרויות והזדמנויות שאחרים לא רואים. נונקונפורמיסט מוחלט. הקמתי את "שדות ישראל" שהייתה חברה חדשנית וראשונה מסוגה לייבוש פרחים, ואני מגלה שאני היחיד בעולם שחשב על דרך ושיטה שכזאת. העסק פרח ואני מרגיש כמו ילד שמגלגל מיליוני דולרים ולא מאמין שזו מציאות ולא חלום. הילד שבתוכי הוא אותו ילד, קצת רעב והרבה לא מאמין, וכל הזמן אני כחולם, מסתובב בעולם ומרגיש שזהו זה. כבשתי אותו. אני יכול הכל, אין לי מגבלות, אני עף, כמעט מגלומניה, אבל מאוד ילדותית.
אני זוכר את עצמי בסביבות גיל ארבעים מסתובב דרך קבע בנסיעותיי לחו"ל עם חליפה ועניבה, מתבונן בעצמי במראה באולמות התערוכה הענקיים ושומע את קולי " הלו צ'וקי ..זה הכינוי המשפחתי שלי… תראה היכן אתה נמצא…מה השגת". חשתי שהעפלתי לפסגת העולם.
זה קרה בשנות הארבעים שלי ואני הרגשתי שיש לי כל מה שחלמתי עליו ואף מעבר. אני הרגשתי כך לא רק בזכות ההצלחה הכספית אלא מפני שהייתי מודע תמיד לפער העצום בין הצפיות שהיו ממני והצפיות שהיו לי מעצמי לבין מה שקרה בפועל . הפכתי את העתיד שלי למוצלח ומשמעותי.
ואני מוסיף ומדגיש בצורה הברורה ביותר: הגשמת החלומות שלי לא הייתה בהיבט החומרי/ כלכלי /כספי בלבד. ההצלחה הכלכלית הייתה התוצאה או ה"ציון" ששיקף ושמדד את ההצלחה כפי שנהוג בעולם המודרני כיום. בשבילי ההצלחה הכלכלית שיקפה הרבה מעבר. היא שיקפה את הניצחון שלי על החסרים מהם צמחתי: החסר החומרי, החסר ההשכלתי , החסר באמון של רוב המורים שהיו לי והחסר במה שציפו ממני הוריי.
ולא פחות מכל אלה- הניצחון שלי את עצמי- ניצחון על חוסר האמון שלי שאצליח להיות חלק וחלק מוצלח בעולם האמיתי והגדול שמחוץ למושב. ובעולם הזה חוויתי שנים מופלאות והחיים קיבלו ערך אחר. ואני יכול לומר ללא ספק כי הפער בין האין והחוסר של הילדות לבין הצפת העושר הובילו להרבה אושר , וכן, גם למימוש חזון אחרית הימים שלי.
יש האומרים כי אדם יודע להעריך את מה שיש לו רק אם חווה מחסור אמיתי, ואני הייתי שם.

וכמי שהיה שם אני יודע שכולנו זקוקים לעידוד ולמוטיבציה.

לחץ כאן ונעזור לך להניע את המוטיבציה והמרץ מחדש.

כך תוכלו גם אתם לממש את "חזון אחרית הימים" שלכם.