אני מדריך אלפי אנשי חינוך וצוותי חינוך וזה כולל מורים, מנהלי בתי ספר, מפקחים, מפקחים על המפקחים, פסיכולוגים חינוכיים ועוד.
אני מדריך תלמידים ,ילדים ונוער מהגזר הפורמאלי והבלתי פורמאלי, מהמגזר החילוני , הדתי והחרדי. כולם מדברים על מנהיגות חינוכית.
הנושא הזה של חינוך בוער בי באופן הכי עמוק והכי לא סיסמתי והכי לא ציני .ובאופן חריג אני מוצא עצמי פותח בדיוק באותו המסר כבר שנים ואחזור עליו שוב:
מורה שפועל מתוך תחושת שליחות גם אם תשים אותו בכיתה בת 40 תלמידים, הוא יצליח.
אותו המורה ילמד במבנה חצי הרוס, בפינת רחוב, ב"חיידר" או בבית מחסה באפריקה- הוא יצליח .
הוא יצליח מפני מה ומי שהוא.
כי מורה שהוא מנהיג, מנהיג היודע לרתום את תלמידיו ולהאמין בהם, לגרום להם להאמין בעצמם, יודע לחזק להעצים, לעודד את תלמידיו לחשוב , יודע לאתגר , נותן אפשרות לחלום את מי שהם רוצים להיות ולהגשים את עצמם, מורה כזה יצליח. זה המפתח להצלחתו האישית של המורה, להצלחת בית הספר והצלחת המערכת החינוכית כולה ומודל המנהיגות החינוכית.
זה לא פשוט ובוודאי שלא טריוואלי. עכשיו לך תשיג את זה לך תטפח את זה לך תשקיע בזה.
סיפור אמיתי:
בגיל 65 עם יציאתה לפנסיה, ערכו למורה הזו גברת פלצ'ר קראו לה מסיבת פרידה.
מי שערך את המסיבה הם לא עמיתיה המורים ולא משרד החינוך.
את מסיבת הפרידה הזו ערכו תלמידיה לדורותיהם.
כל מחזור בוגרים סיפר בדיוק מה למה ואיך היא הטביעה בהם את חותמה. מה ומי הייתה אותה המורה עבורם ובשבילם.
הגברת פלצ'ר אמרו לה :" מי שאחנו היום, הצלחתנו ותחושת הבטחון שבנו היא בזכותך, כך אמרו דור אחר דור והיא מצתמררת מהתרגשות, בוכה, נרגשת כל כך. גברת פלצ'ר היתה מורתם בכיתה א.
והסיפור הזה הוא החזון שכל מורה צריך לראות לנגד עיניו. לדמיין עצמו פרישה, אין זה משנה באיזה גיל, לשאול עצמו .. מי אני צריך להיות בכדי לזכות שתלמידי לדורותיהם יזכרו וירצו לערוך לי מסיבה שכזו, איך עלי להנהיג את תלמידי , מה באמת חשוב, איך עלי לחנך. מורה שיעשה כך יטביע את חותמו ויזכה, אני בטוח, לפרידה מסוג זה.
נושא החינוך כפי שציינתי בוער בי . אני יודע ורואה ושומע וחווה יום יום בעבודתי את ה"ילדים" האלה שכיום הם כבר בני 30 40 50 60 ויותר וגם פחות.
והוא בוער בי גם מפני שאני בר מזל למרות ובניגוד ועל אף מערכת החינוך בה גדלתי.
והמפגשים שלי עם עשרות אלפי האנשים המגיעים למרכז ההדרכה שלנוגורמים לי לחפש כל הזמן את ה"משהו הזה" המשותף, את התשובה, ולו חלקית בלבד, לשאלה של איך ניתן להפחית את מספר הילדים שיישארו מאחור ולהגדיל את מספר הילדים שיגשימו עצמם ויחיו חיים מלאי סיפוק, שמחה ומשמעות.
וככל שאני מקשיב צופה ומדריך יותר, אני חושב יותר על ילדים.
על כאלה, שאין מי שהאמין או מאמין בהם, שלא היה מי שראה או רואה אותם , שלא היה מי שאמר להם שהם יכולים, שהם שווים "משהו" גם כאשר "המשהו" הזה לא עמד בקנה אחד עם הקו המקובל.
אני חושב על הילדים השונים הללו מפני שאני הייתי ילד כזה ומי שהיה ילד כזה יודע מה צריך בכדי לשנות את המציאות שלהם, את התפיסה שלהם את עצמם, את מי שהם יהפכו להיות עם השנים.
ופעמים רבות היה צריך מעט בכדי ליצור שינוי כה גדול.
המעט הזה יכול להיות מורה אחד שאומר משפט אחד ונותן מבט אחד שנכנס לך לנשמה , זה יכול להיות הורה אחד מול מערכת מסועפת שלא יודעת לראות בילד שלו את מה שהוא יודע וזה יכול להיות שילוב של שניהם.
אבל בשביל המעט הזה צריך מזל, מזל ליפול על מורה או הורה כאלו. וזה בדיוק מה שאני רוצה לשנות- לא להיות תלויים במזל. ובכדי לא להיות תלויים במזל עלינו לשנות את התפיסה .
ולדבר על תפיסה חינוכית ועל מנהיגות חינוכית במאמר אחד זה כמו לדבר על אמונה בשלוש דקות או לפרש את כתבי הרמב"ם במאמר אחד. זה בלתי אפשרי. בכדי להפוך את זה לאפשרי ככל שניתן אני אפרט את העקרונות המרכזיים בהם אני מאמין .
העקרונות בהם אני מאמין גובשו בהלך שנים של עבודת ההדרכה שלי ומגובים במאות מחקרים בתחום, בחלקם אשתמש בכתיבתי.
1. מה שהילדה הזו צריכה פשוט לרקוד.
פרופסור קן רובינסון מדבר על חינוך בכלל ועל הצורך לפתח אצל הילדים את הדמיון והיצירתיות הייחודית להם. לתת ביטוי לנר הפנימי שלהם וליכולת שלהם לחשוב ולהמציא. בהרצאתו הוא מספר על ג'יליאן לי. גיליאןהיתה ילדה חסרת מנוחה, תזזיתית ומתקשה מאוד לשבת בכיתה. מוריה והוריה כבר כמעט והרימו ידיים . אמה החליטה לקחת את גיליאן למומחה התנהגותי. בהגיעם למשרדו ישבה גיליאן בפינת החדר, מכונסת וחסרת מנוחה. המומחה שאל את אמא שאלות רבות ולאחר מכן ביקש לשוחח עם גיליאן ביחידות. הוא ליווה את אמה אל מחוץ למשרדו ובדרך פתח את הרדיו בכדי שישמעו צלילים. כשיצאו מהחדר הוא הזמין את האם להסתכל כמה רגעים מהחלון על הילדה. מה שקרה הוא שבו ברגע שנשארה לבדה קמה גיליאן ולצלילי הרדיו החלה לרקוד. המומחה התבונן בצעדיה ובמיוחד בעיניה שזרחו מאושר, פנה לאמא ואמר לה שכל מה שהילדה שלה רוצה לעשות בחייה זה לרקוד. כך הגיעהגיליאן לבית ספר לאומנויות , למסלול ריקוד ושם פגשה ילדים בדיוק כמוה, כאלה שיכולים לחשוב רק כאשר הם בתנועה.
גויליאן לי הפכה עם השנים לאחת הכוריאוגרפיות המצליחות בעולם. מופעי ענק כמו קטס ופנטום האופרה לדוגמה הם פרי עבודתה.
למזלה הגדול פגש בה מישהו שראה אותה, שהבין שמה שהילדה הזו צריכה הוא לא חינוך מיוחד אלא לרקוד. פשוט לרקוד.
למזלה הגדול האיש הזה הבין שהמורים שניסו לגרום לה להיות כמו כולם, דיכאו אותה וכיבו את היצירתיות שבה. והוא הבין את השונות שבה וידע לתעל אותה ולתת לה מקום.
ובסיפור הזה אין חלילה טובים או רעים. כולם רצו את טובתה של הילדה רק שלא כולם ידעו שיש גם דרך אחרת.
ועל ילדה אחת כזו עם מזל אני שואל לכמה ילדים לא היה מזל בדמות מישהו שראה אותה, הבין אותה, או בזכות אותה אמא שכמעט ויתרה אך החליטה בכל זאת לבדוק פעם נוספת את הבת שלה.

2. מה שסינגולדה, הגיטריסט הטוב ביותר בישראל צריך, זה לנגן בגיטרה שלו
כל מי שנכח בהופעה של סינגולדה יוצא מהופנט מאיך שהוא פורט ומפלרטט עם הגיטרה שלו. סינגולדה נולד וגדל בירוחם והוא מספר שמגיל צעיר מאוד ידע שהדבר שהוא אוהב מכל זה לנגן בגיטרה שלו. כל יום אחרי בית ספר הוא ישב וניגן עד אמצע הלילה. הסביבה חשבה שהוא לא נורמלי. אמו דאגה שהוא סגור בבית ולא מבלה עם בנות. הוא פשוט היה מרוכז בדבר שהוא הכי אוהב לעשות וחלם להיות והוא הצליח ובגדול. אם ההורים שלו היו עוצרים בו מלנגן בכל אותן השעות שניגן בחדרו הקטן בירוחם- הוא לא היה מגיע להישגים אליהם הגיע.
המשימה החשובה ביותר של מורה והורה הינה ליצור לילד גירויים רבים עד שיגיע לזיהוי אותו התחום בו הוא מוכשר ואוהב. לזהות את הכישרון שבו ואין זה משנה מה התחום- מתמטי הומני ריקוד ספורט מדע או איסוף בולים. אחרי שלב הזיהוי עלינו לתמוך לעודד ולסייע כדי לאפשר לילד להתפתח בתחום הכישרון והחזקה שלו אותם הוא אוהב ובחר.
ומדוע בחרתי דווקא בסיפורים האלו?
בשביל להמחיש כמה דק הגבול בין להרים ילד לבין להוריד אותו. בין לגלות את הכישרון שבו לבין לדכא אותו. בין לתת לילד כנפיים לעוף, או לפחות לנסות לעוף לבין לקצוץ לו את הכנפיים.
וכולנו, מורים ,מחנכים ,מנהלים והורים , לכולנו מקום מרכזי ותפקיד קרדינלי בחיי הילדים שלנו, בחיי הדורות הבאים, בחייהם הפרטיים והציבוריים- באיי יראה ההון האנושי , הפסיפס האנושי של המדינה שלנו.
כולנו לקחנו על עצמנו שליחות, שליחות שהיא לא פחות ממקודשת.
והתפיסה עליה עלינו להתבסס היא לתת מקום לכל ילד. לכל שוני, לכל כישרון גם אם הוא שונה. וברגע שנראה את הילדים שלנו בעיניים כאלו, אז הם יזדקקו פחות ופחות למזל הזה של "ליפול" על מורה בעל תפיסה וראייה שונה.
ואני מצטט מהרצאתו של קן רובינסון : " אם חושבים על זה, הילדים שמתחילים עכשיו בית ספר יצאו לגמלאות בשנת 2065. לאיש אין מושג איך יראה העולם בעוד 5 שנים ועם זאת אנו אמורים לחנך אותם לקראת זה, אי היכולת לחזות היא מדהימה. מסקנתי היא שלכל הילדים כישרונות עצומים ואנו מבזבזים אותם באכזריות באופן בו אנו מלמדים ומחנכים, לדעתי היצירתיות והדמיון ופיתוחם חשובים בחינוך בדיוק כמו קרוא וכתוב….
והסיפור האישי שלי בתוך כל זה
אינני יכול לדבר על נושא החינוך מבלי לספר את הסיפור האישי שלי. הסיפור שלי הוא הדוגמה החיה לכל שתיארתי עד כה.
נולדתי במושב כרם מהר"ל, מושב חקלאי. את בית הספר היסודי סיימתי, אבל האמת ?איני זוכר דבר, אני ממש לא זוכר, אבל אני יודע קרוא וכתוב וחשבון כי את אלו לומדים ביסודי, אך זהו, בזה זה נגמר לא זוכר כלום מעבר לכך. למה ? אולי מפני שהדחקתי ואם הדחקתי אז גם לזה אין לי הסבר, אולי לפסיכולוגים תהיה תשובה.
רק דבר אחד אני זוכר ובברור. אירוע אחד אני זוכר ועוד איך זוכר אותו…
אני הייתי ילד מצחיקן כזה ,ילד שאוהב להרוויח קצת תשומת לב בהערות מצחיקות, כזה שחלק מהמורים היו מוציאים אותי מהכיתה כבר בדקות השיעור הראשונות של השיעור.עד הרגע בו הועפתי מהכיתה הייתי מקבל מנה הגונה של צחוק ותשומת לב, אבל ברגע שיצאתי החוצה בהוראת המורה, מיד השתנתה התחושה שלי לעלבון ולבושה.
היה לי לא נעים להסתובב מחוץ לכיתה כאשר כל הילדים יושבים ולומדים ונהגתי להתחבא מאחורי עץ גדול ולהמתין להפסקה. היה זה דפוס שחזר על עצמו פעמים רבות: צחוק- תשומת לב- הפרעה –אני בחוץ- עלבון-חוזר לכיתה בהפסקה. יום אחד בהפתעה גמורה ישבתי לבד מאחורי העץ הגדול והמורה שלי ,המחנכת חיה , נעמדה מולי. אני קם ונעמד מולה ומרגיש בושה גדולה. והיא, היא מושיטה את ידיה, מחבקת אותי בחום ואני שומע את המילים שיהדהדו באוזני בעשרות השנים הבאות ויהיו הדבר העיקרי והיחיד שזכור לי מבית הספר היסודי:
" צביקה אתה ילד חכם, יש לך דמיון מפותח מאוד, אתה יצירתי ויוצא דופן ואתה תצליח ועוד איך. אתה תהיה מוצלח. אתה תצליח אמרה לי, תגיע רחוק, אני מבינה אותך ואת העיניים שלך שמביטות מעבר לחלונות הכיתה ומביטות לעולם".אתה תצליח, תצליח, תצליח הדהדו דבריה באוזני והמשיכו להדהד כל חיי.
ובדברה היא הידקה את חיבוקה בי והתבוננה לתוך עיני. ואני נשארתי לעמוד המום.
וזה כנראה היה האירוע שבזכותו הצלחתי בחיי, לעולם אזכור אותו.
המחנכת שלי היא ההגשמה של מנהיגות חינוכית. היא ראתה אותי. היא ראתה את מה שיש בי. נכון, זה לא היה הרבה. לא היה לי כישרון בולט שנראה לעין, וזה מה שהפך את המעשה והמילים שלה לאמיצים כל כך, למיוחדים כל כך ולטובים כל כך. היא "ראתה לי בעיניים". היא קראה את מה שבפנים, הכי קרוב למה שניתן לכנות נשמה. את הדמיון שלי את הכמיהה שבי . היא זו שזרעה את זרע האמונה בעצמי, זרע שהיה עדיין רחוק מאוד מנביטה.
ואז אני עובר לבית ספר התיכון. גם מתקופה זו אני לא זוכר הרבה, רק את הבנות, הן העסיקו אותי ב 99 אחוז מזמן השיעור ו 100 אחוז מזמני ההפסקות להן המתנתי בקוצר רוח. אבל בכל זאת יש אירוע שתמיד אזכור.
היה לנו מורה למתמטיקה, מורה מיוחד במינו.במלחמת העולם השנייה הוא היה מפקד טנקברוסיה ובתום המלחמה , ככל הנראה מרב התרגשות הניצחון של הצבא הרוסי, שכחו לשחרר אותו בבקו"ם הרוסי, , ולכן בבית הספר המשיך להתנהג כמו מפקד טנק במלחמה. בקיצור הוא היה מפחיד. תלמיד בעל נטיות ריאליות ישב זקוףואותו המורה אהב , והאחרים, אני ביניהם היינו יושבים ומתאמצים בעיקר לא לבלוט, לא לעלות לו על הרדאר- רגליים משוכות קדימה ועיניים בגובה השולחן, רק שלא יבחין בי.
אבל לא לעולם חוסן ויום אחד זה קרה- "צביקה , בוא תפתור לנו את התרגיל". הוא רשם על הלוח תרגיל ואני לשמחתי התקדמתי וידעתי לפתור, או שכך חשבתי, נראה שבגלל התרגשותי או בורותי הפתרון לא היה נכון. מפקד הטנק הנכבד העמיד אותי מול כל הכיתה -" אתה אפס, אתה אפס", ושלח אותי בחזרה להיבלע מאחורי שולחני. עד שהגעת לשולחני חדרה המילה אפס לעצמותי.
כך סיימתי את לימודי החובה שלי. מורה אחת העצימה אותי ובזכותה אני מצליח, מורה אחר גרם לי לרעד קל בכל פעם בחיי שאני רואה מולי מספרים וצריך לחשב.
סיימתי את חוק לימודי בקושי רב, בהישרדות . סיימתי 12 שנות לימוד חסר ידע, פגוע וחסר ביטחון.
את הכל השלמתי מאוחר יותר. בצבא השירות בסיירת נתן לי ערך ותחושת שייכות לגוף מיוחד המורכב מאנשים מיוחדים. לאחר מכן עבודתי בתחום הביטחון בארץ ובעולם העצימו אותי ונטעו בי אמונה שאני מוצלח ושיש בי איכויות יוצאות דופן. כל אלה הספיקו בכדי שאשלים את כל החסר, אשלים בגרויות ואמשיך ללמוד ולרכוש השכלה שמאז בית הספר איני מפסיק לרכשה.
הסיפור שלי יכול היה להיות אחר. הוא יכול היה להיות שונה אם המערכת הייתה בנויה ממורים כמו המחנכת שלי חיה שידעה להתבונן לתוכי, להבין את השונות שבי ולראות את הפוטנציאל הגלום בתוכה.הרבה שנים של תסכול ועוגמת נפש היו נחסכות לי.
לו הייתה התפיסה של חיה , המנהיגות החינוכית שבה, התפיסה הרווחת בקרב מורים,הרי שלא הייתי זקוק למזל הזה, של להיות הילד שהיא חיבקה מאחורי העץ הגדול והבטיחה לו שהוא יצליח.
הסיפור שלי גם יכול היה להיגמר אחרת- יכולתי להאמין במה שהמערכת שידרה לי , במה שמפקד הטנק בכיתת מתמטיקה שידר לי ולהרים ידיים מראש.
אבל אני לא הרמתי ידיים, ההפיך. חתרתי להצלחה ואפשרתי לעיניים שלי להמשיך להביט לעולם. ועד היום אני הופך בשאלה הזו – מהיכן הדרייב שלי? אולי בכדי להראות לכל מי שלא האמין בי שאני שווה ושאני מוצלח ? אולי זה בכדי להראות לחיה המחנכת שלי שהיא צדקה, שהיא היחידה שצדקה, שהיא "הצדיק היחידי שלי בסדום".
תשובה חד משמעית אין לי. מה שכן יש לי זה הצורך להעביר את המסרים הללו לעוסקים בעבודת הקודש הקרויה חינוך. לומר לכל השליחים האלו- כל ילד הוא עולם ומלואו. הוא נולד לחיות חיים טובים לו ולאהוב את מה שהוא עושה. עזרו לו להגיע לשם. עזרו לו להיות הכוריאוגרף של החיים שלו.
ואת כל זה אני שב ואומר- אסור להשאיר בידי המזל .

אני מאאמין שכל מורה יכול להיות מנהיג חינוכי אם ירצה בזה.

אנחנו יודעים לתת את הכלים כדי להפוך למורה כזה. לחץ כאן והירשם לסדנת הדגל של שדות ישראל!