אני יכול לומר שלקח לי רק שתיים וחצי שניות בכדי למות ולחזור לחיים. למות זה החלק המהיר- להיכנס במשאית שמלפני במהירות של 90 קמ"ש מפני שהורדתי את העיניים מהכביש לשתיים וחצי שניות. אבל לחזור לחיים זה החלק המורכב יותר, טכנית ובעיקר נפשית. לראשונה בחיי אני עומד מול כלום אחד גדול. ריק. איזו משמעות יש לתאונה שלי?  היו מליון לפניה ויהיו מליון אחריה. וכל המחשבות האלה מתחילות כשאני שוכב בטיפול נמרץ , ער רוב שעות היום , מעל 16 שעות ביום , נראה כמו זומבי, חבוש וחבול אבל ער לחלוטין. רק מהמחשבות אפשר היה לאשפז אותי. שיחות עם המוות ,עם עצמי ועם כל העולם. אם הייתי יכול לתמלל את מחשבותיי הייתי ממלא ספריות . מזל שלא יכלתי.  מזל גם שאין מכשיר רפואי היכול לקרוא את הדרמות שהתחוללו בראש שלי. שם, בין כל המכשירים המצפצפים , שם מתחוללת הדרמה של החיים שלי.  וזו הדרמה הסובייקטיבית שלי והפירוש שלי את העולם שמסביב. אם המנקה ששוטפת את הרצפה לידי נמנעת מקשר עין איתי, משמע כי אלו רגעי האחרונים, הרי אף אחד לא אוהב להתבונן במוות. וכשהאחות המדהימה לוחשת לי באוזן שהיא מסיימת משמרת וניפגש מחר בבוקר, משמע שנותר לי עוד זמן, אני אחיה גם מחר בבוקר.

הרצאה מרתקת על טלטלות בחיים ועל מה שנותן לנו כוח להתמודד ,להמשיך ולנצח.