נתחיל בזה שאני לא אדם נוסטלגי במיוחד. הסיבה לכך קשורה לזה שאני מרגיש צעיר, משהו בסביבות גיל 30 פלוס מינוס. ופה בדיוק מתחילה הבעיה שלי (אחת מהן)- הפער ההולך וגדל בין איך שאני מרגיש (מתבגר חסון וקל רגליים), לאיך שאני נראה כלפי חוץ (איש חביב עם שיער לבן ומשהו מוזר בפנים שנראה קצת כמו קמטים ?!!!!).
ומהסיבה הזו אני לא נוסטלגי כלל- למה כבר יש לי להתגעגע אם אני צעיר? אני צעיר מאושר.
לכלום מלבד דבר אחד שהיה לי כשהייתי צעיר בגיל.
זו הייתה היכולת להקשיב למוסיקה ולתת לה להעיף אותי לעולמות אחרים, לרחף ולחלום בלי לראות אותה בקליפים, בתמונות ומבלי לקעקע את הדמיון שלי.
הצלילים המופלאים , השירים, המילים. המוסיקה הייתה בשבילי הקיום, או החיים, יש שאומרים שמי שאוהב מוסיקה יודע לאהוב, אני לא יודע אם זה נכון, אני יודע שאם לא הייתה מוסיקה חלק מקיומי היה חסר, מת.
לעצום עיניים ולהקשיב למוסיקה ולתת לדמיון לצוף ולרחף.
וזה לוקח אותי לשנות התבגרותי, באותם ימים לא היו ערוצי רדיו רבים, גם טלוויזיה לא הייתה, היה טרנזיסטור קטן, עם איכות צלילים איומה, אבל עדיין הצלילים שבקעו ממנו היו ללא ספק מקור אושר אדיר לחיי, אולי מקור השמחה, הגעגוע והעונג הגדול ביותר.
סוף שנות השישים אני נער , מתבגר, המוסיקה בנשמה שלי ובכל שבוע היה מצעד הפזמונים- עשרים השירים הטובים ביותר- תקופת החיפושיות, הרולינגסטונס, הדלתות, הקופים, המחפשים, קליף ריצרד, אלביס פרסלי ועוד להקות, דמויות מיתולוגיות. אני ציפיתי, מה זה ציפיתי, חיכיתי בטרוף כל השבוע למצעד, ככה עם הטרנזיסטור באוזני, מתיישב בפינה רחוקה בחצר כדי שלא יפריעו לי . אני מתרגש באופן שלעולם לא אצליח להבין. בשירים מסוימים אני בוכה, ממש בכי חזק , דמעות, בכי של שמחה, הצלילים פורצים לנפשי קורעים את ליבי, אני רואה דרכם את העולם, תמונות של יופי ורוגע, תמונות של סערה.
והדמיון שלי, פורץ ומתפזר. המראות שאני חווה בהאזנה למוסיקה , הדמיון מתפרע וביחד עם הצלילים הבוקעים אני מרגיש שאני ממש מרחף מאושר. הייתי שר ביחד עם הלהקות את השירים, מזייף אבל שר בכל כוחי, בוכה ושר, בוכה ושר שזה רק לא יגמר, ואז כאשר המצעד נגמר, כאילו ירד מסך, היה לי עצוב, והתחילה ציפייה לעוד שבוע, למצעד הבא.
ואז , כאשר הופיעו פתאום קליפים למוסיקה, הרגשתי שהשמיים נופלים- מה, הם השתגעו? מישהו רוצה לקחת ממני את העונג הזה של הדמיון והפנטזיה שהשיר יוצר בי? את החוויה הכל כך אישית לדמיין ולתת פרשנות משלי לצלילים? למילים? התמונות והסרטים שדמיינתי תוך האזנה היו מופלאות, הן היו מתחלפות בהתאם למצב רוחי, אלה היו התמונות והסרטים שתורגמו מהמוסיקה בהתאם למציאות הרגשית הפנימית שלי.
אז אני מתגעגע לזה- לשמוע שיר ולדמיין אותו.
ואחרי שלשיר יש כבר קליפ- הדמיון שלי הספיק להתקבע.
ואני מתגעגע גם לציפייה. ההמתנה למצעד השבועי, ההמתנה המתיקה את הצלילים והעצימה את ההתרגשות.
והאבדן הזה של הציפייה והדמיון הם כנראה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים על הקדמה והטכנולוגיה, שללא ספק אני נהנה ומעודד. כנראה שבכל דבר נפלא יש גם משהו שאובד בדרך.
אישית קשה לי להשלים עם אובדנם של דברים שיקרים לי ומצאתי דרך לעקוף ולו במעט את החסך שנוצר בי. השתמשתי באותה טכנולוגיה וערכתי לי את מצעד אלף השירים האהובים שלי, אלו שעושים אותי תמיד מאושר. לקחתי את השירים ואת ילדי והקשבנו להם יחד תוך כדי תיאורים שלי את המשמעות והרגשות שמעורר כל שיר. ילדי למדו להקשיב וגדלו עם השירים שלי ,מדמיינים ומחייכים.
ואני מאמין שצריך לבנות מוזיאון קטן לדברים שאיבדנו בדרך. וזה בסדר. בלי כעסים ובלי טענות. ואז אפשר מדי פעם לבקר במוזיאון הקטן הזה, ולצרף לביקור את הילדים או הנכדים שלנו. בדרך זו הם אפילו יאמינו לסיפורים שלנו – הרי כל מוצג מהווה הוכחה לכך שהדברים באמת היו…
והאמת שגם כל יתר המבקרים יהיו ההוכחה לכך שאנחנו לא הנוסטלגיים היחידים.
ואחרי הביקור במוזיאון הזה -נצא כולנו לחגוג את החיים והקדמה והשפע ונצפה בשיר החדש האחרון ביו טיוב.
ויהיו פעמים בתוך החגיגה הזו שאעצום את עיני ואדמיין את השיר החדש בדיוק כפי שאני רוצה, בדיוק כפי שעשיתי פעם, כשהייתי צעיר. בגיל!
אל תגידו שאתם לא שם. לחצו כעת ונעזור לכם למצוא את הדרך להתאהב מחדש בחיים.
