למוכנים היכון רוץ יריית פתיחה זינוק.
תחרות השחייה הגדולה ביותר בעולם החלה.
מיליוני מתחרים שכולם נראים אותו הדבר.
לכולם ברור שרק אחד ישרוד. זהו המנצח.
והמנצח הזה הוא אתה. את. כל אחד מאיתנו.
בעולם חיים למעלה מ- 7 מיליארד בני אדם , פלוס מינוס. כל שנה נולדים למעלה מ- 360 אלף תינוקות. זה אומר שבכל דקה נולדים בערך 250 תינוקות איפה שהוא בעולם.
זה אומר שהולדת תינוק זה אירוע נפוץ ושכיח ,זה קורה כל כך הרבה ובכל מקום. מרוב שזה קורה אנחנו מתייחסים לזה כאל הדבר הטבעי ביותר. זה אכן טבעי,
אבל מרוב שזה טבעי בעיננו אנחנו שוכחים כמה דברים שבדרך.
ל"דברים" האלה אני קורא בשם "תחרות השחייה הגדולה בעולם". כל אחד משבעת מיליארדי האנשים החיים בעולם עבר אותה,
רק שהוא לא יכול לזכור. זו ההתחלה הבראשיתית של כולנו. החיבור בין זרע אחד מסוים מבין מיליוני זרעים לביצית אחת,
איחוד היוצר תא אחד ומתחיל את תהליך ההפריה. תא זרע אחד מבין מיליונים מפרה את הביצית וכדי להגיע לשלב הגמר הזה הוא עבר הרבה.
הוא ניצח בתחרות שחייה מטורפת, גבר על מאות אלפים תאי זרע אחרים. הוא היה נחוש לנצח, הוא כמעט הרג את עצמו בכדי לנצח.
אבל זה היה שווה.הזרע המנצח הזה הצליח להעביר את החומר התורשתי של האב ולהתחבר אל החומר התורשתי של האם, ובכך ליצור עובר. חצי שלו חצי שלה.
הייתי רוצה לעצור רגע בדיוק בנקודה הזו. בדיוק בחיבור הזה שעתיד לייצר עובר חדש, תינוק חדש, אדם חדש. חיים שלמים חדשים.
זו נקודה קריטית שכן כל כך הרבה נקבע בה. איך ייראה העובר, מה יהיו התכונות הגנטיות שלו ולמעשה כל מה שמכונה- גנטיקה.
אבל לא בתוצר הסופי אני רוצה להתמקד אלא ברגע החיבור , בנקודה הזו שהיא כל כך מהירה שכמעט שאין הגדרת זמן לתאר אותה ודווקא היא זו שקובעת את הכל,
את מי ומה שאנחנו, כל אחד מאיתנו.
וכל אחד מאיתנו כזה שאנן. שאנן ויהיר ואינו תופס בכלל את גודל הפלא הזה שהוא נוצר. לא תופס בכלל כמה הוא נדיר. כמה נדיר שמתחרות השחייה הזו,
יצא הוא. הוא ולא אחר, היא ולא אחרת. כשאני כותב תחרות שחייה זה נשמע לי פתאום כל כך עלוב. זו תחרות שחייה? זו אליפות שחייה, זה מאות תריאטלונים,
זה עשרות אלפי איש הברזל. כל תחרות שאנו מכירים היא כאין וכאפס מול תחרות השחייה הזו בה נוצרנו. ובעוד בכל תחרות אנחנו מקבלים הכרה הוקרה ומדלייה,
על תחרות השחייה הזו בה ניצחנו מעצם היותנו- כלום. שום הוקרה שום הכרה ושום פרגון. עזבו את כל אלה- מחשבה בלבד.
אפילו מחשבה קטנטנה אנחנו לא נותנים לתחרות הזו. ואם היינו חושבים ולו מעט, היינו מבינים הרבה.
היינו מבינים כמה אנחנו ברי מזל. כמה אנחנו שבריריים, מיוחדים, מנצחים, נבחרים. ובעיקר- כמה אנחנו עושים או לא עושים בכדי להיות כאלה.
להיות מנצחים, כל אחד ואחת מאיתנו.
ל-"להיות מנצח" יש פנים רבות. להיות זה שנבחר מתוך מיליונים, זה משהו. זה וואו גדול. זה נס, זה ניצחון שיש להצדיק אותו.
זה לקחת את המתנה שקיבלת, את החיים שלך, ולתת בהם משמעות. משמעות לעצמך, לחייך, ולא חשוב מהי המשמעות הזו. חשוב רק לא לבזבז אותה,
לא לתת לה לעבור, לחלוף, להתנדף בלי להיות המקסימום של עצמך, בלי להוקיר תודה ענקית לעצם היותך.
ליאונרד כהן בשירו העל זמני: DANCE ME TO THE END OF LOVE"" , מבקש מהאישה שהוא כל כך אוהב:" dance me to the children who are asking to be born".
ומי אם לא לאונרד כהן יכול להגדיר את הדברים הכי בלתי נתפסים בעולם הזה טוב יותר?