חזרתי מניו יורק אחרי שבועיים והתחלתי לכתוב עליה בשיא ההתרגשות וההתלהבות ותוך כדי כתיבה הבנתי שאני לא מחדש כלום. יש מישהו שלא יודע שניו יורק היא מרכז העולם? הסחר? האומנות? ההון? התרבות ?הפיננסים ? הקדמה ? יש מישהו שלא ראה שמע או קרא על השדרות שלה, המוזאונים שלה, פסל החירות , התאומים, ברודווי, סנטרל פארק, גורדי השחקים, חיי הלילה, החנויות, העושר , העצמה ????
והנה אני נשמע כמו תייר מתלהב ולא מחדש כלום. החלטתי לפצח אחת ולתמיד מה העיר הזו עושה לי. דווקא לי? רק לי? אז אני לא אכתוב על ניו יורק. אני אכתוב על מה ניו יורק עושה לי, מפני שזה מה שאני מנסה להבין וכל פעם מחדש. הייתי בניו יורק עשרות פעמים, בנסיעות עבודה ונסיעות פרטיות. ובמקום שכל נסיעה תרווה את צימאוני לעיר הזו, הצימאון רק גדל.
הייתי בבירות רבות בעולם, בחיי שהרבה יותר משאי פעם חשבתי שאזכה, ואין אחת אחרת שגורמת לי לתסכול כמו ניו יורק. תסכול מכל הדברים שלא הספקתי לעשות בה. שלא מיציתי, שלא התקרבתי לזה אפילו. וכך יוצא שבמקום שכל ביקור ימלא את המיכל הוא עושה ההיפך- המיכל גדל וגדל ומתרחק ממני.
זה כמו הפעמים האלו שאתה עומד מול טבע עוצמתי, עוצר נשימה ואתה נושא פנייך השמיימה ואומר- אלוהים, איך יצרת את הטבע הזה? אז בניו יורק אני נושא עיני השמיימה (מעט מאוד שמיימה בגלל הבניינים) ואומר- אלוהים. איך בני אדם יכלו ליצור דבר כזה?
וכשאני מוריד פני מהשמיים וחוזר לקרקע אני שוב אומר – אלוהים, לא רק שבני אדם יצרו את העיר הבלתי נתפסת הזו, הם גם הפכו אותה לסמל של העולם החדש, כזה המבוסס על ערכים של חופש, זכות לחיים ורדיפה אחרי האושר. אם תרצו, הערכים האמריקאיים המוצהרים הבסיסיים ביותר.
מפה אני מגיע בדיוק למה שרציתי לגעת- מה ניו יורק עושה לי. והעיר הזו נותנת לי תחושות טובות, כאלה שאין בשום מקום אחר בעולם: תחושת החופש, תחושת החיות, תחושת המותר, תחושת החלום, תחושת הפוטנציאל, תחושת העצמה . ניו יורק מקבלת אותך. היא מקבלת כל אחד, אתה לא צריך להשתנות בשבילה. אתה שונה אבל יש עוד מלא שונים כמוך. ואתה יכול להיות חלק ממנה בלי לוותר על הזהות שלך, ההפך, הזרים הם חלק ממנה, הם מה שהופכים אותה למה שהיא. יש מקום לכולם.
יש מקום לכולם. לכל סוגי האומנויות, המוסיקה, המסעדות , המועדונים ,לכל הטעמים לכל השיגעונות לכל הרעיונות. לכן העיר הזו לא נגמרת. כי תמיד יש עוד ויש מקום. והיא מלאת חיים ואנרגיות ולעיתים גם טירוף. כן, גם את זה מקבלים שם. וכשמצרפים לזה את הגודל, הכל יחד, זה….בלתי ניתן לתיאור, לעיתים כמעט בלתי ניתן להכלה. וללא ספק, משאיר תחושה של עוד… ותחושה של חלום. ואגב חלום – בילדותי, במושב, כמו בארץ כולה, המושג אמריקה בכלל וניו יורק בפרט היו גדולים מהחיים. בדמיוני היה זה מקום רחוק עם עושר גדול, עם בתים ומכוניות גדולות, גן עדן …, ומבלי להתעלם מהמציאות ומבלי לצבוע את העיר בוורוד, התחושה הזו של החלום מלווה אותי עד היום. אני פה, נוגע בחלום הזה, חווה אותו, מרשה לעצמי, זה קורה. אני, גם אני. צועד ברחובותיה, משוטט במוזאוניה, בשדרותיה, וחווה את מה שיש לעיר הזו שהיא מרכז העולם להציע.
אבל יש לה עוד ועוד להציע. זה לא נגמר. והיא יכולה להיות שלי קצת. ואני מרגיש בה הכי חי בעולם. אז זה מה שהיא עושה לי.כשמשהו מעלה בך תחושות כאלה- מה הפלא שאתה נמשך אליו?
אז אני אמשיך להתבונן בתדהמה על העיר הזו , במיוחד בשעות בין הארבעים ,שעת הזהב, אשאף את האנרגיה שלה, אעצור להקשיב לקולות שלה , ערבוביה שלמה של קולות , יש לעיר הזאת נשמה של ממש. ואחזור אליה, בוודאי שאחזור אליה, בטח עכשיו אחרי שהבנתי סוף סוף למה.