הסיפור שאני הולך לספר לכם הוא איך עיבדתי את החופש שלי ל 24 שעות והבנתי שלחופש אין מחיר.
הסיפור הזה שייך לתחום הסיפורים שהדחקתי מאז שקרה לפני 25 שנים. אלו אותם דברים שקרו לך ואתה פשוט אפסנת אותם במגרות הכי חשוכות בראש ובלב שלך. אבל לפעמים הסיפורים האלה פתאום קופצים לך, בלי הודעה מוקדמת, ואתה משחזר אותם וחווה אותם מחדש. חווה את הרגשות שהם עוררו בך.
אז לי לקח 25 שנים להיזכר בזה שוב …ואם אני כותב על זה, אז זה סימן טוב, סימן שהזמן עשה את שלו, סימן שלפעמים הזמן כן יכול לרפא או לפחות לשם את הדברים בפרופורציה הנכונה.

אז מה שהחזיר אותי לסיפור הזה היה נסיעה תמימה בכביש החוף. אני נוהג ברכב שלי חופשי ומאושר, מרוכז בכביש, מוסיקה שאני אוהב, ומצד שמאל עוקף אותי רכב משטרה. לא ניידת, אלא רכב כזה שמסיע עצירים. חלקיק שנייה ואני רואה את הדמויות שברכב. הם עוקפים אותי. ואז זה חוזר אלי במין בום כזה. הלב מתכווץ, האמת כל הגוף מתכווץ . אני הייתי שם בתוך הרכב הזה לפני 25 שנים. הייתי אזוק, הייתי עצור, ביליתי לילה במעצר, הובלתי אזוק בפני שופט. חוויה של 24 שעות שגבתה ממני זעזוע נפשי . כן . אני. צבי לבנה. אדם נורמטיבי. בעל מרכז הדרכה, לוחם בצה"ל, עובד לשעבר כמאבטח מטוסים ושגרירויות.  לגמרי אני. עציר, עצור, אזוק, מובל עם עוד עבריינים, מעביר לילה עם עוד עבריינים. אלוהים ישמור, אבל אמיתי.

אוקי, הנה סיפור המעשה עצמו: עקב נהיגה במהירות מופרזת קיבלתי שלילת רישיון לחודש ימים. בחיי שלא נהגתי, מלבד אותו בוקר שיצאתי רק לאסוף את הדואר במרכז המושב, 200 מטרים מהבית שלי. בשנייה שהוצאתי את הרכב מהחנייה שלי לכיוון הרחוב, חלפה מכונית משטרה ועליה השוטר שבידיו הפקדתי את הרישיון שלי יומיים קודם. מה הוא עושה בכרם מהר"ל ליד הבית שלי? בא לקחת קלטת מחברים שלו שהם שכנים שלי. מקריות מזעזעת עבורי. אני מדגיש, הוא לא בתפקיד אבל קולט אותי.  מורה לי לעצור את הרכב ולהיכנס לניידת שלו. אני חצי מטר מהבית שלי, לא מאמין שהוא רציני, אבל הוא לגמרי רציני. כשאני מנסה לדבר אליו הוא מתרגז יותר. נובח עלי. אני בניידת שלו, והוא נוסע לשכנים שלי לענייניו האישיים . הוא יוצא איתם החוצה והם רואים אותי בניידת שלו. אני לא מאמין שזה קורה.

השוטר  לוקח אותי לתחנת המשטרה בזיכרון יעקב. בכניסה לוקחים לי את כל החפצים האישיים כנהוג ומכניסים אותי לתא מעצר קטנטן. אין עם מי לדבר ואין על מה, זה משהו שאני אבין בהמשך יותר ויותר. אף אחד לא מדבר איתי, אני עצור, לקחו לי את החופש שלי. חצי שעה קודם אני שותה קפה במטבח שלי בטרנינג שלי עם אשתי והילדים מתכונן ליום שגרתי בחיי, אדם שמח ובעיקר חופשי. חצי שעה מאוחר יותר אני במצב הפוך.

תא מעצר בזכרון- חדר קטן. בהמשך היום מעבירים אותי לכלא קישון, בניידת משטרה, אלא מה. בית המעצר בקישון גדול וחשוך. יש  בו תאים תאים של סורגים וחדר מרכזי. אותי מכניסים לתא גדול עם עשרות אנשים ששוכבים על הרצפה ועל המיטות. עצירים. אני לא יודע מי פה גנב אנס רוצח או כמוני. אני כן יודע שאני ביניהם ושאם מישהו מבחוץ מסתכל עלינו, הוא חושב שאני חלק מקבוצת עבריינים. הדלת נסגרת ושקשוק המפתחות והנעילה נשמע, כמו בסרטים. רק שעכשיו זה ממש לא סרט ואני לא יושב בסלון שלי עם פיצוחים. עכשיו אני זה הסרט. מהפחד אני בכלל לא מתקשר בהתחלה.ככל שעוברות השעות אני חש שהנפש שלי צונחת לדיכאון וחוסר אונים משווע. אני מאבד את תחושת הזמן והתקווה. אני יודע שזה נשמע דרמטי ושהרי ברור שאצא משם, אבל, ותקשיבו טוב- בחוויה שלי ובטח אחרי שאעביר שם את הלילה- זה הסוף. אני לא יוצא מפה. להיגיון אין אחיזה, רק לרגש. והרגש שלי רואה רק חושך. אין לי מושג אם זה ייגמר בזמן הקרוב או לעולם לא, עד כדי כך. הערב מגיע הדלת נסגרת ואני נעול בפנים. מהפחד התחלתי לתקשר עם אנשים ומתחיל להקשיב לאנשים. לא זוכר כלום ממה ששמעתי.  הלילה מגיע ואני בחדר מעצר בקישון. אין לי מושג אם יש לי עורך דין. זה הלילה הכי הזוי בחיים שלי. לא עצמתי עין. קיבלתי מיטה ואני שוכב עליה עם עיניים פקוחות. סרט רע. אני מת מהכל- מפחד ומבושה. מסביבי רעש צעקות וניבולי פה .

 בוקר. דלת נפתחת אנחנו מובלים לארוחת בוקר. חצר פנימית כזו, רצפת בטון, הכל בטון, שונא בטון. מקבל ביצה ופרוסת לחם . אני עומד בפינת החצר, מפוחד . עובר עוד זמן ולקראת הצהריים מגיע שוטר ומתחיל להקריא שמות, גם את השם שלי. אני ועוד עצירים מובלים החוצה. ואיך מובלים? ככה- מושיט ידיים לפנים ואוזקים אותי. אבל זה לא מספיק – כדי להבטיח שאני ויתר הפושעים לא נברח ,קושרים אותנו אחד לשני ואז מעלים אותנו לניידת, ככה מחוברים.  אנחנו נוסעים לבית המשפט בחדרה.

אני נוסע ברכב העצירים ומביט במכוניות שעל הכביש. יושבים בהם אנשים שמחים וחופשיים. הם מביטים על הניידת ויודעים שהעולם הזה לא קשור אליהם. ואני מתוך הניידת מביט עליהם ולא מאמין שעברתי צד. לא מאמין. אני לא מאמין שאני בצד הזה. אני חרד, אני מבוייש. המצב הכי נמוך שהגעתי בחיי. ממש ככה. אני מבין שלחופש אין מחיר ואני מוכן לתת הכל על מנת לקבלו בחזרה.

אני יורד מהניידת בבית המשפט בחדרה  ואני אזוק. מולי בני משפחתי. זה רגע של השפלה ובושה שאין לתארה במילים. אני מובל שוב לתא מעצר שנמצא במרתף. אני זוכר משם חרך כזה של 10 ס"מ כדי להסתכל החוצה. דרך החרך הזה התקרב העו"ד שהמשפחה שלי שכרה לי. הוא מתכוף אלי. אני מסתכל עליו ואומר לו תוציא אותי מפה, תציל אותי. הוא מסתכל עלי מאוד רציני ומוטרד ואומר לי שזו עבירה מאוד חמורה. שיש אפשרות שאכלא או שאקבל עבודות שירות. כשהוא אומר את זה אני גמור. אני כלום, אני אפס.

מעלים אותי לשופט, גם פה לא זוכר מה נאמר. כלום.  אני יודע שגורלי נתון בידיהם. ואז אני שומע את השופט מודיע על פסילה על תנאי לשנה וקנס של 2000 שח. ואז את המילים – אתה משוחרר. אז אני משוחרר. יוצא משם הביתה. שפוך, מבוייש, נמוך נורא. אני זוכר שהייתי שקט נורא. לא רוצה לדבר, עזבו אותי, אין לי מה לומר. צריך לעכל. לעכל את זה שהייתי אדם לא חופשי למשך 24 שעות.

מאז כל פעם שאני שומע על מישהו שנעצר זה מזכיר לי את החוויה הנוראית הזו. זה מזכיר לי בעיקר שלמושג חופש אין מחיר. אה, וזה גם מזכיר לי כמה הכל שברירי בחיים. מה יכול לקרות בשבריר שנייה, כמה דברים יכולים להתהפך בשבריר שנייה, כמה שבריר שנייה יכול להיות הזמן הכי ארוך בחיים.