חופש יולי אוגוסט . כולם מדברים על החופש, עסוקים בחופש, מתכננים את החופש, וכשחוזרים מהחופש מספרים על החופש. עולם שלם החופש הזה. יש הרואים בתכנון החופשה הבאה כטעם החיים, ממש כך. החופש מוציא מאיתנו הרבה דברים טובים, בעיקר את התחושה המשכרת של חופש. חופש שם אותך במוד אחר. מוד של חופש. אני לקחתי את זה קצת רחוק מדי, ובעודי תקוע פה בלי חופש, אני נזכר באיזה חופש אחד, אחד החופשים הבלתי נשכחים שלי, ככל הנראה גם הבלתי נסלחים שלי. חופש שללא ספק הטביע את חותמו על משפחת לבנה, באופן, איך לומר בעדינות, טראומטי. כל כך טראומטי שאחרי החופש הזה מושג החופש קיבל משמעות אחרת במשפחתי היקרה, והוא- לא חייבים חופש, בטח לא עם אבא. להגנתי יאמר שהחופש עליו אספר כעת הוא הוכחה לכך שחופש אמיתי הוא כזה שזוכרים אותו גם כעבור עשרות שנים , הוא מטביע חותמו לעד, הוא דוגמא ומופת לתופעה של שיכרון החופש , תופעה המאופיינת בחוסר אחריות, פזיזות ופדיחה שהייתי שמח למחוק גם היום, שנים אחרי.

אז למחוק את שקרה איני יכול וכל שנותר לי זה לספר . אז הנה- חופש– ראו הוזהרתם…  השנה שנת 367 לפני הספירה…מזמן.. אני ומשפחתי ,אשתי ג׳ני וילדי, נוסעים לטיול גדול במערב ארצות הברית. אנחנו מאושרים כל כך. מתכננים לצאת מסן פרנסיסקו לכיוון לוס אנג׳לס , לנסוע על כביש מספר אחד, דרך יפהייפיה , כביש צר לאורך האוקיינוס השקט. נוף עוצר נשימה והבטחה לכלבי ואריות ים בכל פינה, חלום. אבל אם אנחנו כבר בסן פרנסיסקו אין מצב שלא נגיע ל יוסמיטי פארק, זה שלוש שעות נסיעה משם, פלא טבע מטורף. צוק אל קפיטן מתנשא במלוא הדרו, המפל האדיר שטיפות המים שלו מתרסקות והופכות כה קטנות שהן מרחפות באוויר, חוויה מסחררת, אנחנו שוכרים סוסים ואני הקאובוי הראשי דוהר לפני המחנה . אושר, ממש כך. עד פה הכל נפלא, מושלם. ועכשיו זהו , נגמר יוסמיטי פארק, צריך לחזור לסן פרנסיסקו ולהמשיך לכיוון לוס אנגלס כמתוכנן.

..ואז עולה בי מחשבה … למה לחזור באותה דרך ? למה לעשות מה שכולם עושים ? מה הלחץ? אנחנו בחופש לא? אני חופשי לא? חופשי לשנות מסלול, חופשי לגוון, חופשי לספונטניות, חופשי להרפתקה נוספת, חופשי לחשוב אחרת לעשות אחרת. חופש כבר אמרתי ? אז יאללה, אני מחליט להקשיב לליבי החופשי, לרוחי החופשית ולחופש לטרוף את העולם.

 אני מחפש דרך אטרקטיבית , נסיעה בדרכים האמיתיות, בכפרים, לא כמו כל תייר ממוצע. אז אני מבקש מפה של האזור ומקבל לידי מפת תיירות כזאת, פשוטה , בלי רמז לטופוגרפיה, רק כבישים ואטרקציות. אני מעיין במפה ואור בעיניים -אני מבחין בכביש שאמנם נוסע בכיוון ההפוך אבל בהמשך עושה פרסה וחוזר לסאן פרנציסקו . והכביש , לא סתם כביש! לאורך הכביש מצויין שעדיין יש שרידים מעיירות מחפשי הזהב, כן, כמו בסרטים. בדמיוני עולים כל סרטי המערבונים, אני כבר רואה את עצמו נכנס לבר תוך בעיטה בדלתות עם הרובה הענק של ג'ון ויין, או קירק דוגלאס בימי הזוהר.. מה שבטוח שקאובוי כזה תפור עלי.

אני מודיע למשפחתי על שינוי בתכנית, השינוי התקבל , הם הרי תמיד סמכו עלי (עד לאירוע הזה)… אנחנו מצטופפים ברכב ומתחילים לנסוע, מה זה לנסוע, קילומטרים. במפה לא היה קנה מידה ולא היתה לי הערכת זמן או מרחק, אז נוסעים. (כן זה היה לפני הוויז). דבר אחד בטוח זה שאנחנו כל הזמן בעלייה, כל הזמן עולים ועולים, זה לא נגמר. פתאום מתחיל להיות קריר- קר – ממש קר- קרח. הלו !!! אוגוסט בקליפורניה, אנחנו במכנסיים קצרים ותישרט, מה קורה?

ועולים ועולים וקר ועוד יותר קר, פתאום אני מבחין בצידי הדרכים בגושי קרח, אני לא מאמין אמצע קיץ, קליפורניה, קרח ! ואנו צופים במראה מטורף -הרים ענקיים ריקים מצמחייה מחמת הגובה וכולם מכוסים בקרח בשכבה עבה . טוב, בהתחלה זו הייתה אטרקציה , לישראלים כמונו, אבל ככל שעובר הזמן , האטרקציה פחות אטרקציה והעלייה יותר עלייה.

בשלב מסויים שזה אחרי שלוש שעות נסיעה בכיוון שמתרחק מסאן פרציסקו אנחנו עושים פרסה ומתחילים בנסיעה חזרה תוך תקווה למצוא את מחפשי הזהב שטרם ראינו ותקווה עזה יותר למצוא זהב ולכסות את הנסיעה. עדיין אופטימיים. ככל שמחשיך היום האופטימיות נמוגה. חושך. אני נוהג ברכב בירידה תלולה בין הרים מכוסי קרח, הכביש מתפתל בחדות כל כמה מטרים, לילה חשוך. איפה עיירות ואיפה זהב,, מוותר על הכל, רק לצאת מכאן בחיים. הכביש צר להחריד מצד אחד תהום אימתנית ומצד שני צוק, אין נפש חיה , הכל שומם רק אנחנו פה, הירידות מפחידות הכביש מתפתל ומתפתל בלי סוף , ככה שעות. אני מרגיש את הפחד ברכב ומנסה להתרכז רק בנהיגה. סיוט. לפתע רכב מולי. אני בצד של התהום, אני שומע את הבכי החרישי של הילדים שמבינים שמצבנו לא מבריק. האמת פחדתי. מדבר קרח. מכונית מולנו, מי בכלל נוסע כאן, ? תכלס סרט אימה. נצמדתי לימין תוך שאני מבחין במבטה המבועת של אשתי. לחץ נוראי. זה השלב שאין טעם במילים, המבטים אומרים הכול., זהו עבר הרכב שמולנו, לא עצר לא דחף אותנו, לא ירדה ממנו חבורת רוצחים, ניצלנו.

זמנית. כי לפתע נורית אזהרה מתחילה להבהב, נורית הדלק. רק תפילות יעזרו כאן, נו זה בדיוק המקום להיתקע בו. ואני ממשיך לנסוע בשתיקה, בראש עברו לי מחשבות על החיים על המשפחה ובמיוחד עברו מחשבות על הבושה, על חוסר האחריות שנהגתי, אדם בוגר, אבא לשלושה ילדים. התפללתי רק שנצא מזה והבטחתי לעצמי שלעולם לא אצא שוב לדרכים לא ידועות, לא חשוב כמה החופש יעלה לי לראש. (כמובן שההבטחה לא התקיימה אבל זה למאמרים אחרים).

זהו, אחרי תשע שעות נסיעה, חלקה האחרון על אדי הדלק במיכל עלינו על הכביש הראשי בואך סאן פרנציסקו, הילדים שתקו, הדמעות יבשו, אני נדמתי שזה נדיר. לא היה לי מה לומר. הגענו למלון, נישקתי את רצפת הלובי כפי שעשו אבותי בהגיעם ארצה, זחלנו למיטה, בום. אני בעד חוויות ובעד הרפתקאות ובעד הבלתי צפוי ובטח שבעד המפגש עם הלא מוכר. הנה, כך גיליתי שיש דבר כזה קליפוניה אלפס…אבל כאן גם הלכתי רחוק מידי. לא מומלץ, לא לנסות, ובעיקר- לא לגלות לילדים שלי שכתבתי על החופש ההוא, יש דברים שהשתיקה מאוד יפה להם. מאוד .