הקשבה זה אחד האתגרים הגדולים ביותר לאדם. על פניו זה  נשמע פשוט  וקל. מה מאתגר בלשבת ולהקשיב למישהו? זה נראה כדבר הכי בסיסי.  אבל זה לא. שאל את עצמך מתי הקשבת למישהו, אבל ממש הקשבת. בלי שיפוטיות, בלי ביקורתיות, בלי לתת עצות . בלי לחשוב מה היית עושה במקומו. הקשבה זה רק לקבל, להבין ולהיות שם בשביל מישהו אחר. זה לעצור לחלוטין את המחשבות שלך, את התחושות שלך ואף את הרגשות שלך ולתת את כולך בצורה טוטלית לאדם שמולך.

אני ראיתי בעצמי אדם קשוב, אחרים ראו בי אדם קשוב, תמיד התעניינתי באחרים במטרה לעזור, להיות שם בשביל לעזור, בעבודה שלי אני מקשיב ליחידים ולקבוצות , אבל, הקשבה אמיתית כפי שתיארתי, כנראה לא הייתה. מקשיב גדול לא הייתי, בטח לא כפי שחשבתי שאני. לי תמיד היה מה לומר .חשבתי פעמים רבות (אני מסתבר לא היחיד בעולם..) כי האופן בו אני רואה את העולם הוא המציאות האובייקטיבית. הקשבה טוטלית כזו שאתה מניח בצד את מה שאתה יודע, חושב או מאמין –לא, מסתבר שזה לא היה בי.

אבל אז יש את החיים . החיים זורקים אותך לפעמים למקומות שלא חשבת. מעבירים אותך אירועים או תהליכים שגורמים לך לראות דברים אחרת, להבין דברים אחרת. להבין דברים בחוויות קיצון, שם הם מתבהרים. וכמובן, גם להרגיש דברים אחרת.

זה מה שקרה לי כשגלעד בני הבכור החליט לחזור בתשובה לפני שנים. הוא עשה זאת באמצע שנות העשרים של חייו.  גלעד שירת כלוחם ומפקד בצנחנים, מוסיקאי מחונן, בוגר בית ספר רימון למוסיקה, מנגן ושר בלהקה משלו. את הסיבה לחזרתו בתשובה אני לא בטוח שיודע. אולי בעקבות גרושתי שחזרה בתשובה או אולי מפני שהחינוך שלי היה תמיד פתוח ומאפשר. כזה שמעודד חשיבה עצמאית ועשייה מתוך נאמנות לעצמך. ואולי…ואני לא מוציא מכלל חשבון את האפשרות שזה בכלל התרסה . התרסה מול הרצון שלי שילדיי ילכו בעקבותיי, בעקבות הערכים שלי שהאמנתי בהם כל כולי ואני עדיין מאמין בהם באותה צורה עד היום. אז אולי…. וזה לא ממש רלוונטי שאלת הלמה הזו. מה שרלוונטי זה מה שקרה מאז. ומה שקרה מאז זה סיפור ארוך מאוד ואני אספר אותו בעזרת שלוש תמונות, שלושה אירועים בלבד:

1. צרחות, בכי ואפיסת כוחות

גלעד ואני בסלון הבית מסתכלים אחד על השני. גלעד החליט לעבור ללמוד בישיבה של חוזרים בתשובה. להיות חרדי. ואני? השמיים נפלו עלי. אנו עומדים ובהתחלה מדברים, דיבור קשה כואב, כועס. בהתחלה בדיבורים. ואז בצעקות עד כלות. לא מקשיבים אחד לשני, כל אחד שואג את כאבו. קרע עמוק נפער בינינו, תהום נפערה.

ליבי נשבר. כל עולם הערכים שלי, האמונות שלי, התקוות שלי והאופן בו אני תופס את העולם, את המדינה, את הציונות- כל זה קרס לנגד עיני. ולא סתם קרס, זה הבן שלי, האדם הכי יקר לי שמפנה עורף לערכים שלי, לתפיסת עולמי לכל מה שחשבתי שנכון. ואני עסוק לחלוטין ברגשותיי שלי. אני לא מקשיב לו, לא מסוגל להקשיב לו בכלל.

וגלעד זועק אלי. הוא אומר לי אבא, אתה לא מבין. כמעט מתחנן שאקשיב לו, אני מבין היום משהו שלא הבנתי עד היום. הוא מנסה להסביר לי . ואני- לא מבין, לא רוצה להבין בכלל. אנחנו נשכבים באפיסת כוחות על המיטה הגדולה. לא מסוגלים לדבר עוד. שוכבים ובוכים אחד ליד השני, כל אחד מכונס בכאבו שלו. לפעמים מביטים אחד בשני, לפעמים לא.

2. חרדי יחידי בחתונה.

חודשים ספורים מאוחר יותר אחד מהחברים הקרובים של גלעד , שהיה הבסיסט בלהקת הרוק של גלעד, מתחתן. כל המושב מגיע לחתונה. דקות ספורות לפני החופה אני רואה מרחוק דמות מתקרבת. זה גלעד. גלעד לבוש כחרדי . חולצה לבנה, מכנס שחור, מגבעת. כול הסט, כולל הכל. גלעד לבוש ב"מדים" של חרדי. הוא נעמד מרוחק מהקהל . הוא לא מתקרב לקהל מעורב. הוא נעמד בצד. אני מביט בו ולא יודע מה לעשות.

עולות בי שתי תחושות קשות ומנוגדות . השפלה וגאווה בו זמנית. השפלה ובושה- כולם בוהים בגלעד ובוהים בי. שואלים את עצמם מה קרה? איך זה יכול להיות? מה קרה שם במשפחת לבנה????

וגאווה- אני מסתכל על גלעד ואומר לעצמי – אלוהים. איזה אומץ יש לו לבן הזה שלי. לבוא לפה, לעמוד ככה מול כולם. הוא הרי יכול היה לא לבוא. הוא הרי יכול היה לבוא עם בגדים "רגילים". אבל הוא בחר שלא. הוא בחר לבוא עם החיים החדשים שלו. עם הזהות החדשה שלו. עם מי שהוא עכשיו. עם הדרך שבחר להיות עכשיו. גלעד חרדי. הוא בעצם אמר לכל האנשים שחי איתם, שגדל איתם- אני גלעד וזו הבחירה שעשיתי. ובאותו הרגע אני בחרתי גם במשהו. אני נעמדתי ליד גלעד וחיבקתי אותו. ליבי היה שבור וחצוי בין הבושה לגאווה על אומץ הלב שלו, ובחרתי בו. וככה עמדנו שנינו בזמן החופה בחתונה של החבר של גלעד .

3. אני מתפלפל בישיבה של גלעד.

במהלך השנה הבאה גלעד למד בישיבה. הקשר שלנו נשמר על אש נמוכה. הוא מרוכז בלימוד והתחזקות ובכל מה שקשור בתהליך החזרה בתשובה העמוק שלו. ואני מרוכז בשאלה מה קרה לו ואיך. כל אחד בעולמו. כל אחד מקשיב לעצמו. יום אחד חשתי בכאב פנימי כזה, בלתי מוסבר, אני מרים לו טלפון ואומר לו שאני רוצה לבוא לבקר אותו בירושלים, בישיבה. שקט של כמה שניות בקו…  גלעד אומר לי קצת מופתע שישמח מאוד.

למחרת נסעתי, עליתי לירושלים, לישיבה. הלב שלי פעם בחוזקה והתרגשות כל הדרך, התחושות מורכבות. קשות. גלעד מכוון אותי לחנייה בישיבה באחת השכונות החרדיות של ירושלים. אני יוצא מהרכב ורואה את גלעד יורד במדרגות מולי. אנחנו נעמדים אחד מול השני, לא מדברים, בלי מילים, נופלים אחד לזרועות השני,  מחבקים אחד את השני ובוכים, שנינו, שוב.

אני מרגיש את כל גופו של גלעד רועד, אנחנו עומדים שם דקות ארוכות מחובקים. אני אומר לו… בוא גלעד, בוא נכנס לישיבה נלך ללמוד איזה דף גמרא ביחד. עשיתי את כל הדרך עד ירושלים, אז חייב לצאת חכם יותר. הוא מציג אותי בגאווה לחבריו החוזרים בתשובה והם מסתכלים עלי בהערכה. זה לא מראה פשוט או שכיח שאב בא לבקר את בנו בישיבה של חוזרים בתשובה, גלעד מצביע עליהם ומספר, זה היה טייס בחיל האוויר, אחר היה בדובדבן, כאילו רוצה עדיין להרגיע אותי, לנחם משהו…

אנחנו מתחילים ללמוד, אני מתפלפל איתו, גלעד עוצר לפתע ואומר לי שיכולתי להיות רב גדול עם כאלו פלפולים. שנינו צוחקים. מאז חזרתי לישיבה פעמים רבות והפכתי להיות אהוד ומקובל שם. למדתי להקשיב לגלעד. למדתי להקשיב לעולם החדש בו בחר, גם אם אינני מסכים עימו, גם אם איני חלק בו. למדתי להקשיב לבן שלי שבחר בעולם שונה. ובזכות זה שהקשבתי לו, קיבלתי אותו. קיבלתי אותו בדרך שונה, חדשה. וככה קיבלתי גם את עצמי כאבא של גלעד, בדרך שונה, חדשה.

אז מה שלום גלעד?

את שלומו של גלעד אספר דרך סיפור נוסף. חבר אחד במושב עצר אותייום אחד, מזמן, ואמר לי- תגיד, מה שלום גלעד? הוא הרי יודע שגלעד חזר בתשובה. אני יודע שהוא יודע. אין אחד במושב שלא יודע. זה סוג השאלות הכאילו תמימות האלה, אבל הן ממש לא תמימות. אלו שאלות  שיש בהן התרסה. אני ידעתי שהוא בעצם רוצה לספר לי על ילדיו,  המוצלחים. והוא אכן סיפר. בן אחד בהייטק. בת בהייטק. ועוד בן בהייטק. הוא מבסוט לספר לי עליהם. עליהם ועל ההייטק. אני שאלתי אותו האם הם מאושרים? הוא לא הבין. הם בהייטק ענה לי. שאלתי אותו שוב- האם הילדים שלך מאושרים? הוא הביט בי בשאלה. אז הסברתי לו. אתה שאלת אותי על גלעד, זוכר? שאלת אותי מה שלום גלעד, נכון? אז מה שרציתי לומר לך זה שגלעד מאושר. זה הכל. גלעד מאושר.

לפעמים את השיעורים המשמעותיים ביותר בחיים שלנו אנחנו מבינים בדרך הקשה. אז אני למדתי להקשיב קודם כל. וגם למדתי שבסופו של דבר אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים. מאושרים בכל דרך בה יבחרו. למדתי את זה באחת הדרכים הקשות ביותר, אני חושב שרק מי שעבר בדרך הזו יכול אולי להבין. ולהרגיש.

צבי לבנה – מנכ"ל שדות ישראל מרצה על הקשבה. בין שומע למקשיב יש הבדל מהותי. ההבדל ביניהם הוא תהומי וכמוהו השינוי שתעבור ברגע שתבין ותיישם – לא  תאמין עד כמה ישתפרו מערכות היחסים בחייך. בעבודה, בין חברים ובוודאי שבמעגל המשפחתי שלך.