אני השלישי והאחרון מבין שלושת ילדי לבנה. "מיקומי בתור" המשפחתי שם אותי בתפקיד האח הקטן (כמה כייף בגילי להמשיך ולהיות ה"קטן"),
זה שמעריך ומעריץ את שני אחיו הבוגרים – את אחי אבי הגדול ממני בשמונה שנים ואת אחותי רחלי הגדולה ממני בארבע שנים.
אני אוהב מאוד את שניהם אבל היחסים שלי עם אחי ואחותי, כמובן, ששונים מאוד. אם אבי ואני היינו נתקעים על אי בודד בוא נאמר ל- 30 שנה,
סביר להניח שאותי היו מפנים במצב קשה ואת אבי במצב קל : אני הייתי מדבר ומדבר ומדבר , אבי היה שותק ושותק עד שהיה משתיק אותי שלא בדרכי נועם.
אותה סיטואציה עם אחותי הייתה נגמרת אחרת, בעצם גם מתחילה אחרת: מרוב שהיינו שקועים בשיחה היינו מפספסים את המטוס,
ואם כבר היינו שומעים מטוס בשמיים הוא היה צריך להמתין שנסיים לשוחח , גם במחיר שהטייס היה חוטף עלינו קריזה וחוזר רק כעבור 30 שנה נוספות.
לא נורא, היו לנו ממילא מלא סיפורים שלא הספקנו, כל אחד מאיתנו והחוויה הסוביקטיבית שלו.
אני חושב שהבהרתי את ההבדלים.
אחותי גדולה ממני בארבע שנים. כשהיינו ילדים זה היה פער גדול , תארו לעצמם היא בת 16 ואני בן 12. היא רוקדת במסיבות ואני מציץ מעבר לחומה,
היא לומדת לבגרויות ואני בקושי מעפיל לחטיבה, היא מתגייסת ואני עוד נער. אחותי הייתה המוצלחת.
מוצלחת על אמת. זאת שמשכה במיוחד את תשומת לבו של אבא שלי. אבי העריך אולי אף העריץ את אחותי, תלמידה מצטיינת, תעודות מעולות, התנהגות למופת, בקיצור נחת.
אני לעומתה…הייתי טוב אבל בדברים אחרים. אני הייתי טוב בשדה, יודע לקצור, לחרוש כבר מגיל צעיר, חולב את הפרות,
יוצא איתן למרעה ואפילו מחזיר אותן בשלום. אבל עבור אבא שלי זה לא היה מה שהוא העריך במיוחד, זה לא היה במסגרת שאיפותיו של אבא שלי לגבי.
האמת גם שאיפותיי היו אחרות , אבל זאת הייתה המציאות. הרגשתי שעל כתפי נופל עול החזקת המשק, כמו גם על אחי הגדול, ואחותי ,
היא התלמידה החכמה המצטיינת תמיד. כך חוויתי אני את שנות ילדותי.
גם כשבגרנו המשיכה אחותי להצטיין כמצופה. היא הייתה מנהלת בית ספר טרם מלאו לה שלושים. כל שעשתה היה טוב וראוי ונכון. היא עמדה בציפיות ,
ואילו אני- עמדתי מעל המצופה בחוסר הציפיות- אני הייתי חדור מוטיבציה להצליח ולהוכיח לאבא שלי שאני שווה, שאני ראוי,
שאני מישהו ושייצא ממני משהו. וממשתי את עצמי והצלחתי, לפחות בעיני עצמי שזה הכי חשוב.
וכמו שפער הגילאים נראה עצום בילדותנו, הוא הולך ומצטמצם בבגרותנו. וככל שפער זה הצטמצם, כך גדלה הקרבה שלי לאחותי והפכנו לחברים טובים, לאחים מאוד קרובים,
לאחים שמדברים הרבה ועל הכל. ואני המשכתי וממשיך להעריץ אותה על היכולות שלה, על ההצלחות ובעיקר על מי שהיא, על המשפחתיות הנפלאה שבקרבה,
הנתינה, האהבה שש בתוכה לאנשים, לילדים, לסביבה , למדינה, למי לא, על האכפתיות אהבת הארץ וכן ברור שגם על אהבתה לאחיה הקטן, אלי.
ואז מגיע החלק הקשה יותר, החלק שאנחנו מכנים "החיים" או "נסיבות החיים" או " התגלגלות החיים". אז כל אלה הביאו לכך שאחותי עברה עם משפחתה לחיות בארה"ב.
כן, אני יודע שאני לא היחיד שאדם קרוב לו עובר ליבשת אחרת.
אני גם יודע שלכל דבר "בחיים" מתרגלים.
אבל כל זה לא משנה את הרגשתי ובוודאי לא את הגעגוע אליה, לקרבתה הפיזית, לנוכחותה פה איתי.
וכל הטלפונים והווטסאפים ושיחות הווידאו או כל עזרים טכנולוגים אחרים לא מהווים תחליף. מסייעים, כן בהחלט. אבל עדיין.
ולמרות המרחק והזמן, דווקא יש לנו יותר ויותר על מה לשוחח. במה להיזכר. מה לנתח. בשפה היומיומית- במה לחפור, כל אחד והראייה שלו, כל אחד מהחוויה הסובייקטיבית שלו.
ואדם , כל אחד בשלב אחר בחייו, מה לעשות, חופר. בעברו, בילדותו, בהחלטותיו, בזיכרונותיו, ביחסיו עם הוריו, ביחסיו עם העולם כולו.
ואת ה"חפירות" האלו אנחנו עושים פעמים רבות עם אלו שהכירו אותנו מאז ומתמיד. אלו שהכירו אותנו לפני . לפני שהפכנו לאנשים "גדולים".
לפני שהצלחנו או שנכשלנו. לפני שהפכנו לרופאים למורים למהנדסים למנהלים או לכל דבר אחר.
לפני התואר, לפני הכותרת, לפני ההגדרות ולפני ההמשגה החברתית. לפני שהרווחנו כסף, לפני שהפסדנו כסף, לפני שרכשנו בית ,רכב נכסים וחשבונות בנק.
אז אנחנו עושים את זה עם חבר קרוב וותיק , עם קרוב משפחה אהוב, ובמקרה שלי- עם אחותי. ולכן השיחות שלנו נמשכות אל תוך הלילה.
הייתה תקופה שנסעתי רבות לחו"ל וחיכיתי להגיע לניו יורק ולפגוש את אחותי ואז היינו מבלים שעות על גבי שעות בסיפורי ילדות, בחוויות, בניתוחי לב פתוח של חיינו.
וזה היה פשוט מדהים לגלות, כל פעם מחדש, כמה שונה ראינו את אותם הדברים. לעיתים נדמה היה ששנינו גדלנו בבתים שונים לגמרי.
איך יכול להיות ששנינו זוכרים את אותו אירוע בדיוק אבל מספרים אותו אחרת לגמרי וחווים אותו אחרת לגמרי.????
בהתחלה זה אפילו מעצבן. מה, את לא זוכרת שזה היה כך?! מה, את לא הבנת את זה ככה?! מה, את לא ראית מה קרה בדיוק? מה פה לא ברור???
ואז מתחילים להתווכח. להתווכח ממש. להתווכח מאוד.
ואז נרגעים.
ואז מתחילים להקשיב. להקשיב באמת.
ואז קורה דבר מופלא. אני מתחיל להבין את החוויה הסובייקטיבית של רחלי והיא מתחילה להבין את החוויה הסובייקטיבית שלי.
אני מתחיל להבין עד כמה החוויה האישית הסוביקטיבית שלנו עמוקה. כל אירוע שאנחנו חווים ברגשותינו והפרשנויות שאנו נותנים להם מבוססים על פי תפיסתנו ,
אין לצפות שמישהו אחר יחווה את אותה חוויה כפי שאנחנו חווינו אותה.
וכך רחלי ואני סיפרנו וממשיכים לספר בימים ואף בלילות את סיפור חיינו. לפער באופן שראינו את הדברים אין כל משמעות ,
ההיפך, זה רק מוסיף עניין. יש בזה גם יופי מיוחד, לכל אחד סרט משלו כך שאפשר להחליף ולראות יותר מסרט אחד.
האם עכשיו ברור מדוע 30 שנה לא יספיקו לנו?
רחלי אחותי היא מתנה נפלאה לחיים שלי ואני מודה שמתגעגע אליה מאוד.
לכל אחד מאיתנו ה"סרט" של חייו, ולכל אחד מאיתנו חשוב שיקשיבו ל"סרט" שלו.
