יש שימצאו משהו רומנטי בתיאור הזה,נוסטלגיה בסגנון היידי בת ההרים או צלילי המוסיקה . המציאות ממש לא הייתה כזו ואני מסתכל לה בעיניים. ועדיין,

הייתה אמא האופטימית והיו החברים, ואני בחרתי בהם לצבעים הדומיננטים בסיפור שלי.
וזה לא שאני מאלה שמציירים את העבר כחלום ורוד וגם לא כחלום שחור. ממש לא. אבל אני מסתכל על הסיפור שלי כסיפור אופטימי. אופטימיות זה שם המשחק עבורי, למרות ואף על פי.

לא מזמן השתתפתי בצוות היגוי שסייע בידי היסטוריון לכתוב את תולדות המושב. הוא ביקש לראיין אותי כפי שעשה עם חברים אחרים לגבי השנים הראשונות בחיינו, שנות החמישים.
אני משעין ראשי לאחור ועוצם את עיני ומתחיל לספר לו על שנות החמישים. ועלי, ילד.
אני מכבה את הפלאפון ומתנתק מהמחשב מהאינטרנט ומכל מסך אחר.

אני יודע שזה נשמע קרוב יותר לתקופת האבן ולכן חשוב לי מאוד לדייק , הרי גם ככה אפילו לי קשה לעיתים להאמין שכך, בדיוק כך, היה:
האמצעים במושב היו הכי בסיסיים, כמו לפני מאות שנים, התחלקנו עם סוס ועגלה עם השכנים, קצרנו בחרמש ומגל את המספוא לפרות,

לעיתים העמסנו עגלות שלמות של ירק וחבילות חציר במו ידינו הרכות, פינינו את הזבל שנערם, פיזרנו בשדות ,

כן לעיתים ממש בידיים חשופות.רעיתי פעמים רבות את עדר הפרות הקטן שלנו בהרים שמסביב, חלבתי בידיים את הפרות, כך עשו כולם,

חשמל סופק באמצעות גנראטור לכל הבתים, ולעיתים קרובות השתררה לה חשכה שאפשרה לתנים להתקרב ממש עד חצר הבית.
כאשר ההורים יצאו מהבית בערב והייתה משתררת עלטה נהגנו אני אחי ואחותי הגדולה לשיר, שרנו הרבה , הרבה מאוד, זה הפיג את הפחד, השירים כאילו לקחו אותנו למחוזות רחוקים, אופטימיים יותר.

יש שימצאו משהו נוסטלגי רומנטי בתיאור הזה. היידי בת ההרים, צלילי המוסיקה.. . אבל המציאות ממש לא הייתה כזו. והאמת, כלל לא פשוט לי לחזור במחשבותיי לתקופה הזאת. אני בעיקר זוכר את הקושי, את הפחד, את מאבק ההישרדות התמידי.
וזה לא רק הקושי הקיומי הפיזי , אלא קושי כבד הרבה יותר- זו הקהילה שלנו שהייתה כולה פליטי שואה ששרדו . ניצולי שואה. אלו שאיבדו הכל והחלו מהתחלה וההתחלה החדשה לא חסה עליהם והם חיו בשנים הללו במאבק הישרדותי יומיומי.
וכל אלה יצרו קשיים ואלה יצרו כעסים וסכסוכים ואיבה והיו אפילו מקרים של אלימות .
והתיאור הקצר הזה שכתבתי כעת, הוא מתומצת במתכוון.
הוא מתומצת מפני שאני רוצה להתמקד בנו. בילדים. בי, כילד.
מפני שכל שתיארתי הכביד על נפשי כמו גם נפשותיהם של הילדים הקטנים שכבר נולדו במדינה אך כל סביבתם הייתה עדיין ספוגה בחוויית השואה האיומה.

התחושה הכללית הייתה קשה. חשבתי לעצמי שזאת לא הייתה ילדות כמו שאנו מכירים, אני כמו הילדים האחרים היינו פועלים , כוח עבודה מרגע שעמדנו על רגלינו, כך זה כאשר משפחה מנסה לשרוד, אבל ממש לשרוד, אין פינוקים, אין משחקים, יש עבודה, יש לתת כתף למען הקיום הבסיסי. ואני זוכר הרבה פחד, עצב וקושי.

אני הייתי בן הזקונים אבל לא נהניתי מזכויות היותי הצעיר. מספרים לי שכאשר הייתי בן שנתיים כבר אז הוציאו אותי לשדה סידרו כמה ארגזי ירקות ריקים סביבי, זה היה ה”לול שלי, כנראה בכדי להכשיר אותי בשלב מוקדם לעבודת השדה.
כך עברו השנים, מילדות לבגרות, אני כבר בן 13, אחי ואחותי הבוגרים עזבו את הבית, המהפכה התעשייתית הגיעה למושב, המשפחה רכשה טרקטור וכלים חקלאיים ,אלא שאף אחד מהורי לא היה מיומן באלה, חשתי שכל האחריות על המשק ופרנסת המשפחה יושב על כתפי, ואני רק בן 13, הפעלתי כפי שעשו רבים באותה תקופה את כל הכלים החקלאיים, נהגתי על הטרקטור מגיל 13, זה היה נוף רגיל באותה תקופה, אני זוכר שאני חושב, אלוהים כמה מפחיד להיות אדם מבוגר, אם כילד כבר יש לך אחריות כה כבדה.
יחד עם כל הקושי ובתוכו לגמרי, מתערבבים לי גם זיכרונות ותחושות שונות לחלוטין, כפי שכתבתי- אופטימיות זה שם המשחק.

אני זוכר חברים, חברים, ילדים כמוני, היו ביניהם שחשתי אהבת נפש, איני יכול לתאר עד כמה אהבתי אותם, זה היה קשר עמוק, היו בו שמחה, הייתה בו משובת נעורים, וכן גם שיחקנו, במשחקים הכי בסיסיים, בתחילה כדור מסמרטוטים, ממש כך, כרכנו בגדים ישנים והפכנו אותם לכדור ובעטנו, בכל רגע פנוי רצנו למגרש הכדורגל שהיה שטח עקום למדי עם קרקע חשופה ואנחנו שיחקנו ושיחקנו והשד יודע מהיכן עוד היו לנו כוחות לרוץ אחרי הכדור שעות ארוכות. הייתה לנו קבוצת ילדים, לדעתי אני הייתי השחקן הכי טוב אבל אני מאמין שעוד אחרים חושבים כמוני לגבי עצמם…
שם עם הילדים, הייתה שמחה , היה צחוק, הייתה אהבה של חברות.
והייתה גם אמא והיו האחים והייתה המשפחה.
ואמא שלי הייתה תמיד כל כך מיוחדת וכל כך אופטימית.
וכשאני מנסה לנתח את חיי הבוגרים אני יודע שאחת הסיבות לכך ש חיי הבוגרים היו קלים זה ככל הנראה בשל חוויות ילדותי במושב- העול הכבד שהיה מונח על הכתפיים שלי ועל הנפש שלי היו בעצימות כה גדולה לנער בגילי, עד שהם למעשה חישלו אותי , בבחינת קשה באימונים קל בקרב.
וכאדם בוגר כל דבר נתפס בעיני כאפשרי.

אני אדם בוגר אופטימי. אופטימי גם בשעות קשות. תמיד משוכנע שיהיה טוב, רואה את הדברים הטובים, הפסיכולוגיה החיובית כאילו נולדה מתוכי, הפכתי ליזם שלא מפחד לעשות מהפכות בחייו , להמציא ולהצליח.
וכשלא מצליח- לקום ולנסות שוב. להאמין שיצליח. שאפשרי.
בילדותי המושב הסגור מכל צדדיו הסתיר את האופק מצד אחד, אבל גרם לי לדמיין את העולם שמבחוץ מהצד השני.
ולדמיון כידוע, אין גבולות.

לסיום אני רוצה לומר שהכול סיפורים. הכל סיפור. בעצם – הסיפור. הסיפור שאנחנו , כל אחד מאתנו, מספר לעצמו. הסיפור שכל אחד בונה ורואה בצורה שונה, בצורה הייחודית לו.
והדרך הזו, האופן הזה שבו אנחנו מספרים את הסיפור שלנו תלוי רק בנו. אנחנו יכולים לספר אותו ורוד לגמרי או שחור לגמרי או אפור לגמרי או צבעוני לגמרי. ורק אנחנו מחליטים מהם הצבעים בכלל ומהם הצבעים הדומיננטיים בסיפור שלנו.

ואני? אני בחרתי לספר את הסיפור שלי ככה מפני שעבורי אופטימיות זה שם המשחק:
הרבה חום של האדמה והדשן והבוץ
לא מעט שחור של אווירת הקושי ההישרדותי וסיפורי השואה הנוראיים
הרבה ירוק של העצים והירק והדשא והטבע שבמושב שלנו
הרבה אדום וצהוב וירוק וכחול של משחקי הילדות והחברים והשמחה
והמון המון פסים של ורוד-
של אימא והמשפחה והאהבה והאופטימיות .
האופטימיות שיהיה טוב למרות ואף על פי.

והאופטימיות הזו היא הסיפור שלי. ואני דבק בה. אופטימי כבר כתבתי?

אז מספיק לשבת על הגדר. צור איתנו קשר ותצטרף לצד האופטימי של החיים!.