חיים שלמים ואז מה? מה אנחנו משאירים בדיוק?
כסף דירה רכוש, קצת זכרונות, כמה חוויות, חלקי סיפורים ? בסדר, אבל עזבו.
זה בוודאי שלא מי שאנחנו, זה לא באמת כל מה שאנחנו רוצים שיישאר מאיתנו, זה לא באמת מה שאנחנו רוצים שיזכרו מאתנו. ברור שלא.
אז מה כן? מה אנחנו כן משאירים? מה אנחנו רוצים להשאיר?
להביא ב סיפור חיים את מי שאנחנו, את מי שהיינו, את עצמנו, את הסיפור שלנו בעולם הזה.
כי סיפור חיים שלנו הוא מי שאנחנו. אז איפה הסיפור הזה? סיפרת אותו? חכו רגע לפני שאתם עונים.
כשאני שואל האם סיפרת את הסיפור שלך אני לא מתכוון לשניים שלושה משפטים של תיאור כרונולוגי, או כמה מאפיינים רציניים או משעשעים שאתה מזוהה איתם, זה לא הסיפור, לספר את הסיפור שלך זה לספר את הסיפור כולל הכל- המחשבות , האמונות ,ההתחבטויות, הרגשות, התפיסות, הטעויות ,ההצלחות, הפנטזיות, אלה שהוגשמו ואלה שלא, החלומות, הלב, הנפש השכל ההיגיון השיגעון, הכל.
רובנו לא עושים את זה ככה. גרוע מכך, חלקנו חושב שהסיפור שלו בכלל לא סיפור. שהסיפור שלו משעמם. אין דבר כזה סיפור משעמם , תוציאו את זה מהראש שלכם. בין אם חיית חיים סוערים או שחיית חיים רגועים, חיית. הרגשת, חשבת, האמנת. אין כזה דבר סיפור רגיל או סיפור בנאלי. גם מי שחושב שחייו היו באנאליים וקצת משעממים, בטוח שהיו לו מחשבות מסעירות וכן, גם זה מי שאנחנו ! כל אחד מאיתנו הוא מישהו בעולם הזה והוא מישהו עבור מישהו אחר. אני אומר זאת כמי שפוגש אנשים רבים בחייו , וכל פעם מרותק לסיפורים של האנשים אותם אני פוגש. אני שומע סיפורים שגורמים לי להחזיק את הראש שלא ייפול ואת הלב שלא יתפוצץ . ואחרי שאני שומע סיפורי חיים כאלה אני שואל את עצמי ואותם- האם סיפרתם את כל זה לקרובים לכם? לילדים שלכם? האם כתבתם את זה איפה שהוא? נדיר שכן.
המחשבות האלה מקננות בי כבר כמה שנים , בוודאי מאז שנפטרה אמי . היא נולדה בכפר, הסתתרה, עלתה , התחתנה, שלושה ילדים, מושב, הישרדות, תקומה- כל החבילה של אחת מהמאות הדרמטיות ביותר של העם היהודי, כל זה באימא אחת שלי. כשאמי נפטרה צצו ועלו עוד ועוד סיפורים עליה. את חלקם לא הכרתי, חשבתי שאני מכיר את כולם. חשבתי שאני מכיר את כל הדמויות שבאמא שלי, את כל הזוויות שלה. אבל הבנתי שלא. ואז עלו כל מני שאלות. מה אני באמת יודע עליה?במסע החיים הארוך שלה,על מחשבותיה, רגשותיה, , דברים שחוותה. לא הפרשנות שלי אלא שלה, כפי שהיא ראתה. איפה כל אלה? האם את כל אלה ניתן באמת לסכם במשפט אחד, בשורה אחת? כי זה מה שעשינו . היא ואני וכולנו. ואמא שלי היא הרבה יותר, כל אדם הוא הרבה יותר. אז איפה כל אלו? אמא שלי מעולם לא כתבה ויש שאלות שאני מעולם לא שאלתי. ההבנה הזו פוגשת אותנו פעמים רבות מדי דווקא כשכבר אין את מי לשאול…בסוף מסלול… בימים של שבעה. בשבעת הימים האלו שהיהדות מחייבת אותך לעצור הכל ולהקדיש אותם לאדם אחד שזה עתה עבר מן העולם. בחיי, דווקא באירוע הארוך ביותר שמקדישים לבן אדם הוא כבר לא שםואתה לא יכול לשאול אותו יותר כלום… את כל השאלות שלא חשבת לשאול, את כל התהיות שלא תהית ואת כל הזוויות שלא התעמקת בהם לגביו. תנו לי עכשיו את ההורים שלי חזרה לכמה שעות וכל מה שאני עושה אחרי החיבוק והנשיקות זה מרתון שאלות ולא סתם שאלות. שאלות עומק, שאלות אמיתיות שרובנו לא נשאלים עליהם במהלך חיינו. שאלות שאנחנו לא עוצרים לשאול את עצמנו. אבל את התשובות עליהם אני מאמין שהיינו רוצים שידעו. כי התשובות האלו הם אנחנו, הם סיפור חיים המלא שלנו. הסיפור שלנו מורכב מעולם שלם, מעולם שכלולים בו הרגשות, ההרהורים, התובנות , הפחדים, השמחה ומה לא. כל כך הרבה מעבר לנתונים עובדתיים, לפרטים כרונולוגיים , לקורות חיים, עשירים ומרשימים ככל שיהיו. מאחורי כל אלו יש את הבן אדם שאתה, ואותו, רק אותו, אתה משאיר אחרייך. במילים אחרות- אני רוצה להשאיר לילדיי ולאוהביי את עצמי. את ההכרות איתי, את הסיפור שלי, את מה שהרוח שלי יכולה לתת להם.
ואני עושה את זה. מרכז את מה שכתבתי לאורך השנים, עובר על הסיפורים שלי עצמי , יוצר סיפור חיים, מתעכב על הדברים שמהותיים לי. אני עושה זאת קודם כל עבורי. בחיי, החיים עוברים כמו סרט, אני נזכר בעבר וחושב קדימה על מה שאוסיף, על כל כך הרבה דברים שעוד יש לי לומר. אני כותב את הסיפור שלי ואני מאמין שעל כל אדם לכתוב את סיפור חייו.ולמי שמתקשה בכתיבה – שימצא מישהו שיודע לכתוב. מגיע לכל אחד מאיתנו את ספר חייו -את כולו, חלקים ממנו, תבחר איך ומה בהם ,אבל תכתוב. קודם לעצמך . תתענג על סיפור חייך. ולדורות הבאים- זאת המתנה הכי יפה , משמעותית ונוגעת. סיפור חיים שלך.
צבי לבנה
