יש ימים או תקופות או זמנים או אירועים שאני לא רוצה לזכור. אני יודע שהדברים קרו. אני יודע שהייתי שם. אני יודע שהכל אמיתי, ועדין. אני מעדיף שלא ממש להיזכר ובטח שלא בפרטים. כי כשנזכרים בפרטים, בעצם חווים הכל שוב. ואני לא רוצה לחוות את זה שוב, זה קשה כמו יציאת מצרים.
וזה בא והולך וחוזר. ואני, כמו במשחק פינג פונג, מחזיר את הכדור לצד השני, ומהר. אני מודע לזה שהדחקתי את התקופה הזו. אני מודע לזה שבכל פעם שאני חושב על מה שקרה אני מוצף רגשית. מוצף כל כך שאני מפחד לטבוע.

זה אמנם סיפור עם סוף נפלא. סוף טוב כמעט כמו בסרטים. סוף שרק מי שהכיר את ההתחלה והאמצע שלו מבין כמה הוא טוב.
אבל גם מבין את מה שעברנו עד הסוף הטוב הזה.
ואת השבריריות של החיים האלה
ואת הלב שנשאר עם אלה שנשארו שם לעד
שישה מהם פשוט היו הראשונים שיצאו מהבונקר
ונורו ללא סיבה על ידי חייל מצרי פשוט
ונרצחו רק מפני שהיו הראשונים לצאת. שישה.
אז בגלל כל זה הסוף הטוב הזה יישאר תמיד סוף טוב אבל גם כמעט
כי יש כה רבים שלא זכו לו.

כפי שכתבתי, אני יודע שהדברים קרו. גם אם זכרוני היה רוצה להטעות אותי. גם אם זכרוני היה רוצה לשטות בי, הם קרו. הם קרו ופורסמו וצוטטו והיו לנחלת כלל ישראל :
" סג"מ אברהם וייס היה קצין מודיעין בפיקוד הדרום ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נשלח למעוז בתעלה לבצע תצפיות. ביום 8 באוקטובר 1973 נפל המעוז בידי האויב וסג"מ וייס נלקח בשבי  יחד עם חיילי המעוז. סג"מ אברהם וייס הציג עצמו בפני חוקריו כסמל אספקה אשר בא לבדוק את כמות מנות הקרב במעוז. בסיפור הכיסוי זה החזיק במשך כל זמן שהותו בשבי ועמד בפני כל ניסיון שבירה. במעשה זה השכיל סג"מ אברהם וייס להוליך שולל את שוביו ולא חשף כל סוד"
ואני רוצה לשתף אתם ב"מאחורי הקלעים" שלי.
ולראשונה מאז, אני אהיה המספר של יציאת מצרים שלנו.

במלחמת יום כיפור אני לאחר שרות צבאי ועובד כמאבטח במטוסי אל על. הגנה על מטוסי אל על נחשבה כחיונית ועל כן לא שוחררנו ליחידות שלנו שהשתתפו במלחמה.
שבוע אחרי פרוץ המלחמה אני מאבטח טיסה לאמסטרדם ונקרא למשרד הקב"ט בשדה התעופה. הוא אומר לי שקרה משהו עם אחי ואני חוזר מיד ארצה.
אני לא יודע שאחי הוא הפצוע הראשון של מלחמת יום כיפור. אני לא יודע שהמוצב שלו לחם שלושה ימים עד שנגמרה התחמושת ואז נאלצו להיכנע. ואין לי מושג, וגם לא לצה"ל שחיילי המוצב נשבו. ההפך, מקריאת הקשר האחרונה מהמוצב לפיה "עולים עלינו עם להביורים" חשבו בצה"ל במשך שבועות ארוכים שכל חיילי המוצב נהרגו.
עם הנחיתה המתינו לי אחותי ובת דודתי, הביטו בי ומלמלו- קצין העיר הודיע שאבי נעדר.

אני מגיע לביתי ורואה את הורי בקריסה ובאבל מוחלטים. אני מבין שהשמיים נפלו ועולמנו נחרב. המושג נעדר עד אותה תקופה , היה מעין התייחסות למישהו שלא מצאו את גופתו.
כשהלילה ירד לא עצמתי עין. בשעה שלוש בלילה אני שומע את אבא שלי, הוא מגיע אלי ממש על ברכיו, ולוחש לי , לך תחפש את אבי
לך חפש את אבי אחיך.

קמתי ,לבשתי מדים ויצאתי בדרכי לבסיס רפידים לחפש את אבי , בדרך לא דרך ועם אין ספור כלי רכב ומשאיות תחמושת,
הגעתי לבסיס. בתוך כל המלחמה המטורפת הזו, ברעש המחריש אוזניים של מטוסים, אמצע מלחמה, פיצוצים, צעקות, אני.
באתי לחפש את אבי את אחי.

אחי היה קצין מודיעין. הצלחתי להגיע ליחידה שלו. קיבלו אותי בפאניקה גמורה, אמרו שלא יודעים כלום, אולי נשבה על ידי הצבא המצרי, זאת הייתה התקווה היחידה. קלושה מאוד.
אני חוזר הביתה להורי. בלי אבי. בלי ידיעה כלשהי לגבי מה עלה בגורלו של אחי הגדול.
החזקתי את משפחתי שבועיים בידיעה שהבנתי שהוא נפל. הנפש שלי הייתה קרועה. שידרתי למשפחה אופטימיות וראיתי אותם מתאוששים, ומצד שני ידעתי שאני מרמה אותם ושלמעשה בעוד ימים ספורים יגיע קצין העיר פעם נוספת והם יקבלו את הבשורה הנוראה מכל.
הנפש שלי נקרעה מכאב ומאמץ.
כעבור שבועיים הגיע קצין העיר והבשורה הייתה שאחי חי , שבוי. הצלב האדום הודיע כי אבי וייס לבנה נמצא בשבי המצרים. שבוי אבל חי. פצוע אבל חי.
אני התעלפתי לכמה דקות, המעבר מאבל פנימי כבד לשמחה ענקית לא מתאפשרת בקלות והנפש מאבדת הכרתה בכדי לעבור את השלב ההזוי הזה.

אז מה זה פסח עבורי ?יציאת מצרים שלי ?
אני קורא את ההגדה מאז פסח 1974 בעיניים חדשות. דומעות, נרגשות אבל חדשות.
שום דבר, אבל שום דבר אינו ברור מאליו.
יציאת מצרים שלי היא לא רק מצרים של פרעה. היא מצרים של היום. ושל אז. ושל כל הערבוב הזה של היום ושל פעם.
היא מצרים שלא שייכת להגדה אלא למציאות. לחיים. כאן ועכשיו.
היא המקום שהכל יכול היה להיגמר. ובנס גדול נגמר בטוב.
והנס הזה שאני מדבר עליו לא חייב להיות נס דתי. הוא נס אנושי. של אומץ ושל תושייה ושל חכמה של אבי אחי. אבל, ועדין,ולתמיד- נס. נס גדול.
והתקופה הארוכה בה מנסים אהרון ומשה לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל היא התקופה בה אחי שבוי ואנחנו נאחזים כל פעם בתקווה לחילופי שבויים. ובינינו, שרק לא יגלו שהוא קצין מודיעין שהרי אז סיכוייו לצאת חי אפסיים.
ובני ישראל הלכו 40 שנה במדבר. ואבי אחי היה 40 יום בשבי המצרי.
והמדבר….

המדבר שלי הוא השבועיים בהם חשבתי שאבי לא ישוב. שאבי יישאר במדבר. אלו השבועיים בהם איבדתי את עולמי וראיתי את הורי קורסים . וזה מראה שמלווה אותי עד היום.
ובמדבר הזה נשאר משהו ממני. מכולנו.

נשארה חווית ריסוק הנפש, האבל והאובדן, גם אובדן של מי ומה שהייתי עד אז
אבל, לאושרנו לשמחתנו למזלנו, הסוף , הסוף היה טוב
והמעבר הזה בין אבל לשמחה בין חושך לאור בין ייאוש לתקווה בין מוות לחיים, הוא הוא יציאת מצרים שלנו.