אני לא מרכל. מה פתאום. גם לא אתה או את או מישהו מכם הקוראים. לא, לא אנחנו. בחיים לא. אנחנו פשוט לא כי אנחנו יודעים שלרכל זה מכוער. שזה פוגע ופוגעני , לשון הרע ובעיקר שזה לא אמין. אה, ושלא היינו רוצים שירכלו עלינו. אז כשאנחנו מדברים על אנשים אחרים זו לא רכילות ,מה פתאום. גם לא כשאנחנו מקשיבים לדיבורים על אנשים אחרים ואפילו לא כשאנחנו מעבירים את שנאמר לנו ואף מסייגים את אמיתותם כי הרי זה רק מה ששמענו. רק מה ששמענו. רק מה שאמרו לנו. רק. וברק הזה יש  רק נזק נוראי לאדם. לשמו הטוב, לאמינותו ושלא נדבר על מעבר לכך. למשפחתו למקום עבודתו ולכל מעגל בחייו. רק.

ויש עוד רק אחד שחסר. זה הרק שלא נאמר גם כשמסתבר שלא דובים ולא יער או שהמציאות עוותה ושונתה רק שאת הנעשה אין להשיב וגם לא את הפגיעה, את הוצאת הדיבה, את השיפוטיות את הרכילות. ורכילות פנים רבות לה והיא הופכת מתוחכמת יותר ויותר והיא במלוא כיעורה כשהיא כזאת פורימית. כשהיא מתחפשת ומסתתרת תחת מסיכה, מסיכה צוהלת ושמחה, מסיכת הצחוק. ה- "רק בצחוק". כמה דברים שאפשר להעביר דרך הצחוק הזה ואיזו הגנה הוא מספק, הרי זה "רק בצחוק". שתי מילות קסם- רק, צחוק.

ואני רוצה לדבר על הרכילות מהצד שלנו. זה שהיא פוגעת באדם אחר זה ברור. אבל בוא נדבר רגע עלינו. עלי, עליכם, על כל אחד מאיתנו. הרכילות פוגעת בנו ואנחנו בכלל לא מודעים לזה. כשאני נחשף לרכילות, בין אם מייצר אותה, מעביר אותה או "רק" מקשיב לה, אני דבר ראשון יודע שזו לא האמת. לא יכולה להיות האמת ובוודאי שלא מדויקת. הרכילות היא הרי תמיד חד צדדית, היא אף פעם לא המציאות , זה אף פעם לא בדיוק כפי שקרו הדברים. אז למעט זה שסיפקתי את היצרים האפלים שלי, לזמן קצרצר , לא לקחתי דבר לחיים שלי , דבר חיובי. במקום להוסיף לחיי משהו בונה, חיובי,  וטוב עשיתי את ההיפך. לקחתי חלק במשהו שלילי. משהו שלא יתרום לי, לא יעשיר, לא יפרה, לא ילמד.

אז מי צריך את זה? מה זה מספק לי? במה זה מועיל, את מה זה משרת? כלום. ואני בוודאי שלא הראשון לחשוב כך. ואני רוצה לספר לכם על משל אחד של איש אחד שנחשב בחייו החכם באדם, חי לפני 2500 שנה ושאני חוזר אליו שוב ושוב פעם אחר פעם כי הוא באמת אחד המיוחדים. סוקרטס שמו.סוקרטס היה פילוסוף יווני חשוב כל כך שאת הפילוסופים שקדמו לו כינו בשם "קדם-סוקרטיים". האמת שרבים רואים בסוקרטס את החכם באדם בעוד הוא עצמו הצהיר שאינו יודע דבר באופן ודאי. והאדם הזה מצא לנכון לכתוב על נושא הרכילות והוא כתב זאת בצורה של משל. ומאז שהמשל הזה הופיע בחיי , אימצתי אותו לגבי כל ידיעה , שמועה או "רק "סיפור שמגיע אלי, שמנסה להגיע אלי ואני מצליח לחסום אותו, והנה הוא, משל שלוש המסננות, סוקרטס:

אחד מידידיו של סוקרטס בא לבקרו. "שמעת מה שמספרים על ידידך ?" שאל אותו. "רגע", אמר סוקרטס, "לפני שאתה מספר לי – האם העברת את השמועה הזאת דרך שלוש המסננות ?" "איזה מסננות ?"
"המסננת הראשונה היא המסננת של האמת- האם אתה בטוח שמה שאתה עומד לספר לי הוא אמת ?" האורח היסס קצת. "אני לא כל כך בטוח. שמעתי את זה ממישהו. ומה המסננת השנייה ?"
"המסננת השנייה", אמר סוקרטס, "היא המסננת של הטוב – "האם מה שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב ?" "להפך, זה דבר איום ונורא. ומה היא המסננת השלישית ?"
"המסננת השלישית היא המסננת של הנחוץ : האם באמת נחוץ שתספר לי את הדבר הנורא ששמעת על ידידי ושאתה לא בטוח שהוא אמת ?" האורח חשב לרגע ואחר כך אמר "לא. זה לא כל כך נחוץ." "אם כך, תשתוק !" , אמר סוקרטס.

את החלק של ה"תשתוק" אני לא אומר, זה בוטה מדי, אבל את שלוש המסננות אני אומר ועוד איך. בעדינות, בלי לפגוע. וכשאני עושה את זה אני לא רק מיטיב עם הזולת. אני קודם כל מיטיב עם עצמי. אני מונע מרעל להיכנס, מונע  מרוע להיכנס, מונע רגשות לא חיוביות. ואז נשאר הרבה יותר מקום לדברים אחרים, מעניינים, מרתקים וטובים. למשל- משל המסננות של סוקרטס. נכון או לא?