ככה אני מרגיש, כבר חודש. לאורחת הזה אקרא ק. את השם המלא כבר לא יכול לשמוע. ק. מערבלת את הנפש שלנו, את המחשבות, את הרגש. המון מילים ואמוציות כלפי אורחת כל כך לא רצויה. אז המראה הזה של אלפי אזרחים שיוצאים למרפסות גורם לי התרגשות מטורפת. העם שלי על כל גווניו ובתוך כל הטירוף הזה מצדיע לצוותי הרפואה, שר שירים של פסח מעל המרפסות, אנשים מחזקים אחד את השני, צעירים מתנדבים באלפיהם, שכנים מסייעים לדיירים הוותיקים בבניין, אחרי הכל ומעל לכל אנו עם אחד. ברגעים האלה בהם כולנו מתאחדים, שותפים, נשמעים להנחיות, ההבדלים בין חלקי העם מתפוגגים. זאת אולי תזכורת ליום שאחרי- עוד לא אבדה תקוותינו. תכתבו זיכרונות על התקופה הזאת … היא תהפוך לחוויה היסטורית.
כשאני רואה את החיילים מסייעים בחלוקת המזון למשפחות חרדיות הלב שלי קופץ, אל תבקשו ממני להסביר למה, יש שם יותר מדי אסוציאציות שגורמות לי לבכות מהתרגשות. הקרבה הזאת מציתה אצלי תקווה- עוד לא אבדה תקוותנו כבר כתבתי.
אז האנושות חווה כעת אירוע שהוא אירוע היסטורי מכונן. ברור לכל אחד מאיתנו שכרגע ,ממש כרגע, אנחנו עוברים משהו שייכתב מעל דפי ההיסטוריה. מה ייכתב? ימלא את דפי ההיסטוריה. זה אומר שכל אחד מאיתנו הוא חלק מההיסטריה העולמית כמו גם מההיסטוריה העולמית. ללא ספק כל אחד יזכור בדיוק היכן היה, מה עשה, מה חשב מה הרגיש , אם או כמה פחד. מאמין שכולנו נזכור. תכתבו זאת שתיזכרו את מה שעברתם ומה הרגשתם.
אז כל אחד מאיתנו יבנה את הסיפור שלו. בני האדם הם יצורים יצירתיים מאוד. ככל שיעבור הזמן לא רק נבנה סיפורים אלא שהסיפורים הללו יקבלו כל מיני טוויסטים בעלילה, יותאמו לרושם שחשוב לנו להותיר על עצמנו ועל סביבתנו . קיימת האפשרות שכעבור זמן לא יהיה כל קשר בין מה שקרה לבין המציאות... בשל החשש הזה אני כותב את הדברים בעודם מתרחשים. עשיתי זאת גם אחרי תאונת דרכים שעברתי ו"ביליתי" במחלקה לטיפול נמרץ. מיד אחרי ההתאוששות ובעודי אפילו מטושטש במקצת,ביקשתי שיביאו לי טאבלט עליו כתבתי את החוויה שעברתי ממש כפי שחוויתי כשאני בתוך האירוע. היה לי חשוב לשמר את המחשבות, הרגשות, התמונות ובכלל מה שעבר עלי. הסיפור נשאר אותנטי. כל פעם כשאני שב לקרוא אותו זה מאוד מרגש אותי ל"לשמוע" את עצמי בדיוק כפי שהייתי בזמן אמת. בלי הליטושים, בלי התוספות. אותנטי כפי שציינתי.
אז תכתבו. אם זה מתאים לכם ואתם לא רוצים לשכוח ולא לאבד את האותנטיות, תכתבו . עכשיו תכתבו זיכרונות. מה אתם חושבים, מה אתם מבטיחים לעצמכם, מה הבנתם על החיים שלכם, מה השאלות שעלו לכם .תכתבו זיכרונות לבד, תכתבו עם המשפחה, מה שתבחרו. ככה תשמרו את הזיכרון והחוויה אמיתיים.
אז זום. אני עושה גם הרבה זום עם עצמי. זום כשאני מדמיין את היום שאחרי לכתה של ק. אני יודע שייקח זמן עד שהיא תעזוב סופית. היא מסוג האורחים האלה שאחרי שסוף סוף עוזבים הם שוכחים מלא חפצים אצלך בבית… אבל עדיין, הנוכחות שלה תתפוגג . בטוח אזכור ונזכור כולם מה זה אקספוננציאלי, מה זה השטחת העקומה, מהן הבדיקות, מהם החומרים הכימיים החסרים לבדיקות, את פרופ' ברבש המרגיע לאומי או האיש האמין ביותר בהיסטריה. במיוחד מעניין מה מההבטחות שהבטחתי לעצמי יתממשו ומה יתאדו עם עזיבת הקורונה את מחוזותינו.
אז לסיום. יהיו שינויים. שינויים עם ברירה או בלי ברירה. אם נרצה או בלי שנרצה. תהיו אופטימיים ותחשבו חיובי.
אבל !!! שינוי אחד אני לא מסכים לקבל. גם אם ייקח זמן והרבה סבלנות. עם כל זאת ,אחכה לו . אחכה לו שיבוא…זה השינוי המאיים מכולם , הקשה מכולם. ההתרחקות, ההימנעות מקירבה פיזית, ממגע, מחיבוק, זה האיום הכי גדול, כמעט איום קיומי, הוא חייב לבוא, בעצם לחזור.
