אתה נשאר הילד של אמא שלך בכל גיל גם כשהיא איננה עוד וכשאתה עצמך ילד שיש לו נכדים . והסיפורים שאמא שלך סיפרה לך מיומך הראשון הופכים לפסקול של חייך.
ואתה יכול לשמוע את קולה של אמא מספרת את אותם הסיפורים שוב ושוב עוד ועוד גם אחרי מותה וביתר שאת אחרי מותה. אמא חסרה וחיוכה חסר ומבטה ומגעה ,
וחסרים לי סיפוריה. והסיפורים של אמא שלי חזרו תמיד לאותה תקופה ולאותה משפחה גדולה שהייתה לה פעם. כל אלה חלפו.
ילדותה נקטעה ביום בו הבריחו אותה לבודפשט ומשפחתה נקטעה ביום בו נשלחה לאושוויץ.
מה שנשאר מאותה תקופה ומאותה ילדות ומאותם ימים זה הכפר. כפר הונגרי פרימיטיבי בשם ברבובו. וזה מרגיש לעיתים מאוד לא פייר.
איך שכפר נשאר כמו לא קרה דבר. כמו לא הייתה המלחמה , כמו לא היו הגרמנים , כמו לא חלפו השנים, ובעיקר, כמו לא נלקחו ממנו בברוטאליות היהודים .
היהודים שלו, של הכפר. של אלפי כפרים, כמו ברבובו. כולם חלפו והוא נשאר.
הוא נשאר בזיכרונותיה ובקולה ובעיניה של אמא שלי. ועבורה, ברובו, היה הבית. הבית היחידי שהכירה, הראשון וגם האחרון. היא נולדה בו וגדלה בו ושיחקה בו וחלמה בו והכירה בו כל שביל,
כל סמטה, כל בית ,כל שכן. ומפני שאמי הוברחה לבדה לבודבשט טרם הגירוש, זיכרונותיה מברבובו נשארו יפים וטובים ושמחים.
תמונות הגירוש הברוטאלי נחסכו ממנה כמו גם פניהם המחויכות של הצופים בגירוש או של אלו שבזזו את הרכוש ברגע שאחרי.
אז כל זה נחסך מאמא שלי. זה בעצם הדבר היחיד שנחסך ממנה, יתר הדברים הושמדו במלחמה. וכמובן שבעקיפין זה נחסך גם ממני מאחותי ומאחי.
סיפוריה השמחים של אמא איזנו, ולו במקצת, את סיפורי זוועות השואה של תושבי המושב שלנו , מרביתם ניצולים.
אמא אהבה לספר את חוויותיה מברבובו וסיפרה אותם אין ספור פעמים. היא אהבה לספר על הוריה אחיותיה ואחיה הרבים, על השכנים הגויים,
על חבר בשם זריל שעד היום לא ממש ברור לנו מי ומה היה עבור אמא אבל הוא סיפק לנו הילדים סיבה נפלאה לעקוץ אותה, שנים,
תמיד ברוח שטות, צחוק ואהבה כפי שאפיינו את יחסינו.
היום אני מבין שהסיפורים הללו של אמא שלי השאירו לה קצת את עצמה. את מי שהייתה לפני. לפני המלחמה, לפני האובדן ,לפני היתמות.
בת ארבע עשרה לבד בעולם מדמם והרוס. ובתוך כל זה ומתוך כל זה, אמא שלי חייכנית ואופטימית וצוחקת ושמחה וכמובן שמספרת.
כך הפך כפר ילדותה , זה עם השם המצחיק ברבובו, למושג בביתנו. המקום בו יכולנו לדמיין את אמא שלנו, ילדה. ילדה אמיתית ,
כזו שמשחקת בבובות וקופצת על חבל ומוסרת כדור ורצה בתופסת ולומדת לרכב על אופניים עם גלגלי עזר ונופלת ובוכה ומנדנדת שיעשו לה קוקיות.
ממש ילדה. ותסכימו איתי שרוב הילדים לא יכולים לדמיין את אמא שלהם ילדה, בדיוק כמוהם, ילדה קטנה.
אני כן. אני אחי ואחותי זכינו לשמוע את הסיפורים הנפלאים של אמא ולדמיין את ברבובו , הכפר והאגדה שהפך להיות . המשהו הבלתי מושג ,
מעין מקום אוטופי, כמעט דמיוני, רעיון, סיפור, לא באמת משהו שניתן לגעת בו או לראות אותו.
המקום של אמא.
אתה אוהב את אמא , אתה אוהב את ברבובו. אמא היא חלק מברבובו וברבובו הוא חלק מאמא. חלק שמח ומצחיק וילדותי ושלם.
האם אני מצליח להסביר את הרצון שלי להגיע אליו? לראות את ברבובו ולהלך בה, בכל אותם המקומות שאמא תיארה?
האם לא ברור כי לגעת בברבובו זה קצת כמו לגעת באמא? להניח את ראשי בחיק סיפוריה ,להקשיב לכל מילה ולהתבונן שוב בעיניה הנוצצות כשהיא מדברת?
כשהיא מתארת את הרחוב ממנו יצא אביה לעבודתו בימי שני ? והיכן בדיוק היה המרעה? והכיכר המרכזית ? והכנסייה? ו…
לא לראות את המקום הזה, את מקום גדילתה של אימי, היה חסר לי. עד כדי כך שחשתי כי משהו במעגל חיי אינו סגור.
והתחושה הזו התעצמה לאחר מותה של אמי לפני ארבע שנים.
זה לא שלא היו לי מחשבות לנסוע לשם. היו מדי פעם, אלא שכל פעם הייתה סיבה אחרת למדוע לא .
אחרי המלחמה הועבר הכפר לאוקראינה ושנים היה שייך לגוש הקומוניסטי ושנים מאחרי מסך הברזל . וכשכבר היה רלוונטי למסע, אז נו,
מה יש לי לחפש בארצם של האוקראינים הידועים לשמצה? את באבי יאר? עוד דמניוקים? ….
כשאני חושב על זה היום, אני בעצם יודע מהי הסיבה האמיתית שמנעה ממני לנסוע עד כה, וזה קשור, איך לא, לאמא. היה לי עוד את אמא.
אמא המשיכה לספר ואני המשכתי להקשיב, וזה הספיק ויותר.
כך נשארה ברבובו משך עשרות שנים הכפר הרחוק והכמעט דמיוני של אמי.
עד שיום אחד
לפני כחודש הציעה בת זוגתי שנטוס לחופשה בת שבוע לרומניה. האמת לא התלהבתי. מה יש לי לעשות במדינה הזו? לא מתלהב מחופשה באוגוסט וגם לא ממזרח אירופה.
זוגתי לא ויתרה בקלות ושלפה קלף חזק- יש שם מקומות נידחים שהזמן עמד בהם, כפרים שכוחי אל עם עגלות וסוסים ופרות וכלים חקלאיים שבארץ נמצאים כבר מזמן במוזיאון.למעשה,
כל הדברים שאני אוהב. (כל אחד והמוזרויות שלו, תודו שהספציפית הזו לא מזיקה). התנגדותי לנסיעה פחתה, ואז, הגיע הקלף המנצח ששלפתי אני לעצמי ובאופן מפתיע.
כשעיינתי במפה הצצתי למדינות הגובלות עם רומניה (מודה, ניסיון אחרון למצוא יעד אקזוטי יותר,) ואז קפצה לי אוקראינה.
לא סתם גובלת ברומניה אלא שנקודת הגבול הרומנית רחוקה אף פחות מ – 100 ק"מ מברבובו!!! אני בודק פעם נוספת, לא אני לא טועה, זה קרוב,
אבל ממש קרוב לגבול, ואחרי כמה שניות לא היה נלהב ממני מהטיול לרומניה. הצהרתי בהתלהבות שאנחנו נוסעים וכדרך אגב ציינתי שזו הזדמנות מצוינת להוריד את ברבובו ממרומי חלום בלתי אפשרי, לחלום מתגשם לחלוטין.
ומאותו רגע התרגשתי מאוד. הודעתי מיד לאחי ואחותי שאני עומד להגיע לברבובו, השם והאגדה.
במפה זה נראה הרבה יותר קרוב
זהו, אנחנו בדרך, טיסה קצרה לבוקרשט, סיור בעיר, עדיין יש ארכיטקטורה קומוניסטית מתובלת בריח וטעם של חופש דמוקרטי, ההנאה העיקרית שלי כרוכה בנסיעה בעוד יומיים לכפר של אמא שלי.
הסתבר שלא ניתן לעבור את הגבול עם מכונית שכורה ולשמחתנו התנדבה חברתנו הרומניה להסיע אותנו במכוניתה הפרטית. (ובבקשה אל תשאלו מאיפה אני מביא עכשיו חברה רומניה,
זה שייך לסיפור אחר, מדובר בחברה ותיקה ותיקה של זוגתי).
הנסיעה עד הגבול האוקראיני ארכה 7 !!!!!! שעות. לא אכנס לתיאור מצב תשתית הכבישים ותרבות הנהיגה הרומנית, יכול בהחלט לומר שישראל מדינה מתקדמת להפליא וסליחה על כל השמצותיי את מע"צ.
עברנו בקלות את הגבול הרומני, מאות מטרים אחריו הגבול לאוקראינה, עוצרים ! תחושה לא נעימה באוויר. לעברנו מתקדמים פנים קשוחות לבושות מדי הסוואה של חיילים במעבר.
כשהם מתקרבים אלנו אני רואה שמדובר בשתי חיילות לבושות בגדי הסוואה. (חייב לציין שהיותן חיילות קצת הרגיע אותי, בדמיוני הקודח אני מתחנן על חיי, מעדיף בפני נשים). ן
התחושה שלי במעבר הגבול היא שמסך הברזל עדיין קיים. עוד כמה רגעים אבין שתחושתי מוצדקת- יצאתי מהרכב לצלם ותוך שתי שניות חייל עצבני שולף אותי מהאוטו ורוצה לראות מה צילמתי.
הוא דרש שאמחק את שזה עתה צילמתי. ביחסי הכוחות בינינו הוא חמוש ואני לא, אז הראיתי לו שאני מוחק, אף כי השארתי כמה תמונות. קפדן גדול הוא לא היה, ואני, בכל זאת פחדן, אבל לא עד כדי כך.
בשעה טובה עברנו את הגבול, אנחנו באוקראינה. הווייז מראה שעוד 70 ק"מ אנחנו בברבובו. עצם העובדה שברבובו מופיעה בוויז היה עבורי שוק והישג גדול.
שוק שהווייז כזה חכם והישג על כך שבובובו לא קיים רק בדמיוני.
רציתי לצעוק לכל האוקראינים שווייז זה פיתוח שלנו, של המוח היהודי, שלנו, של אלה שכל כך התאמצתם לסייע בהשמדתם, של אלה שחיו פה פעם ביניכם. לא צעקתי,
באנגלית זה לא נשמע אותו דבר ואוקראינית אני לא מדבר.
אנחנו עוברים כפר אחרי כפר, עוד 20 ק"מ, הלב דופק, אני מדמיין איך אני מגיע לביתה של אמי, אולי מוצא משהו קטן לקחת איתי, משהו שאימא שלי נגעה בו ,שיחקה איתו,
משהו שאיכשהו הצליח להשתמר, כן, כמו בסרטים, בדיוק כמו בסרטים.
עוד כפר ועוד אחד ,פרות חוזרות מהמרעה, סוסים סוחבים עגלות חציר, גם מכוניות חבוטות עושות דרכן ביניהם. אנחנו מגיעים לקצה של כפר נוסף ומיד אחריו יש דרך ,
יש כביש. וכאן אנחנו נכנסים להגדרה של כביש . אם ההגדרה כוללת דרך המיועדת רק לנגמש"ים, זה אכן כביש. אותי זה לא מרתיע, את מרצ'לה , חברתנו הרומניה בעלת הרכב, זה כן.
היא מודיעה לנו שאינה יכולה להמשיך, מצטערת כמובן, ועם כל הרצון הטוב, היא והרכב שלה, חוזרים לרומניה.
לא עוזב בלי ברבובו
אני במרחק של 20 ק"מ מהכפר. בינו לביני מפרידים יער ודרך עפר שמופיעה בווייז ככביש. הוויז לא יכול לעזור לי כרגע לשכנע את מרצ'לה שהוא צודק.
הוא גם לא יכול להבטיח לה שהמכונית שלה לא תתפרק. לי היא לא מאמינה ואני חייב לשמור על איפוק, בכל זאת חברה של זוגתי.
לי ברור שאני לא חוזר לשום מקום. שהעולם יכול להתהפך, אני לא חוזר, לא מוותר, לא עכשיו ובטח שלא במרחק של 20 ק"מ. ברבובו האגדית שלי מרחק נגיעה ואין מצב שאני מאכזב אותה,
בטח לא אחרי כל כך הרבה שנים שחיכתה.
אני מחליף למכנס ארוך ונעלי ספורט ושומע את מרצ'לה שואלת את זוגתי- מה ? הוא מתכוון ללכת ביער את המשך הדרך ? זוגתי שמודעת לעקשנותי,
לחלום ולעברי הקרבי עונה לה, לא יודעת, יש לו ראש קשה, אי אפשר עכשיו לדבר איתו, הוא מסוגל.
נכנסתי לרכב וביקשתי שיחזירו אותי לכפר, יורידו אותי שם ויחזרו לרומניה, אל דאגה, אני אסתדר ותוך יומיים שלושה או כמה שנים אחזור לרומניה ומשם לישראל, מבטיח. אני מגיע לברבובו, נקודה !!!
תודה לאל על הלאדה והמזומנים
חזרנו לכפר. מרצ'לה הרגישה את המתח והבינה שמפה המצב רק יתדרדר. ביני ובינה, ביני ובין רומניה, ביני ובין אוקראינה, ביני ובין היער , ביני ובין כל העולם שמסביב לברבובו.
היא עצרה את הרכב ליד שתי נשים אוקראיניות זקנות מאוד והחלה לדובב אותן. בקיצור קשקשו וקשקשו ולפתע הופיע גבר אוקראיני שמנמן,
חצי גופו חשוף והוא מציג את כרסו לתפארת הכפר שאיני יודע את שמו. מראה מלבב לכל הדעות, בטח הקזנובה המקומי.
לאחר דיון קצר שבו אף אחד לא הבין את אף אחד האחר גילינו שהמין האנושי ניחן ביכולת פנטומימה מרשימה והלא יאומן קרה. האוקריאיני הבין והסכים לקחת אותי בלאדה שלו לברבובו.
כן, לאדה
לא יכול להמשיך בלי לתת כבוד ללאדה, לא מכובד מצידי, שכן בזכות הלאדה הגעתי לברבובו. בשנת 1966 החליטה המפלגה העליונה הסובייטית לייצר רכב חדש בכוונה להפוך אותו לרכב הלאומי ,
ואצל המפלגה הסובייטית העליונה , אין משחקים. החליטו, עושים. (בדיוק כמו החלטות להעלים אדם כזה או אחר,
להעלים פיצוץ גרעיני כזה או אחר ושאר זוטות) ובתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת החלו לייצר למעלה ממאתיים אלף מכוניות לאדה בשנה , ואלו אכן הפכו, בדיוק כפי שהחליטה המפלגה,
לרכב הפופולארי ביותר ברוסיה עד היום, בין היתר בעקבות מחירו הנמוך ועמידות המתכת שלו.
ולכן אני חייב כעת המון למפלגה הסובייטית באשר היא ובוודאי שלמפעלי הייצור על שלא חיפפו באיכות המתכת. וחד משמעית אני יכול להעיד שהמתכת של הלאדה עמידה, עמידה יותר משיכולתי לדמיין.
בשנייה שעליתי ללאדה הבנתי שהרכב לא מכיר כבישים אחרים מלבד מסלולי האתגר שלפנינו. קזנובה האוקראיני לוחץ על הדוושה עד סופה ומתחיל לדהור, סליחה לטוס ,
כך מעל הבורות והאבנים כמו רחפת, טנק ונגמ"ש משולבים. אני מיטלטל כמו בובת סמרטוטים, מנסה לצלם את הדרך, לשנייה עף על קזנובה, נבהל, נסוג ואז נחבט בדלת וחוזר חלילה.
מתקדמים, ולפתע מולנו כביש נורמאלי. אושר. ציפיתי להפוגת מהירות קלה, שאספיק לנשום קצת, אולי אף לחבוש את ראשי. הייתי בטוח שהלאדה תזהה כביש סלול ותוריד מהירות.
אז חשבתי. קזנובה חשב אחרת. הוא לחץ כרגיל, עד הסוף. הוואייז מראה עוד 3 ק"מ.
אני חש מחנק של התרגשות בגרוני, עוד כמה דקות הגשמת חלום, אני כבר מבחין במגדל הכנסייה של ברבובו,אמא שלי סיפרה לי שהוא נמצא 100 מטר מביתה, אני בפאתי הכפר ,
הרכב דוהר וקצב ליבי עובר אותו. אני מתחנן בפני קזנובה שיאט בכדי שאכוון אותו, שהרי אמא שלי תיארה בפני בדיוק את מבנה הכפר, אין ספור פעמים, ידעתי לאן פני מועדות.
קזנובה יצא מתחשב ביותר ואכן האט מיד מ-100 קמ"ש ל- 95. זה היה מאוד משמעותי .
טסנו לתוך הכפר במהירות כזו, אין ספק כניסה מרשימה הרבצתי.
בשלב הזה כבר נמאס לי וגם התרגלתי לחבטות כך שיכלתי לדבר, ובהרמת קול פקדתי עליו לעצור. הוא הבין אותי רק כאשר כבר פתחתי את הדלת מתוך כוונה לצאת בגלגול קרב. זהו, קזנובה עצר בבלימה.

ברבובו נעים מאוד אני צבי.
זהו. הגעתי כמעט בדיוק למקום, כמעט מפני שהבית עצמו כבר לא קיים והרחוב נראה אחרת. אבל זה הרחוב ופה בחלק הצר שלו שיחקו ילדות קטנות ובלונדיניות ,
ומראה הילדות המשחקות עזר לי לדמיין את אמא שלי, ילדה ששחקה ,ממש כאן, היכן שרגלי נוגעות. ניסיתי לדובב אנשים, לא הבינו מילה,
אולי לא רצו להבין, אני צעדתי, מנסה לעצום את עיני, להתרכז , להיות קצת עם עצמי, לחוות את המקום האגדי הזה של חיי, להרגיש שוב את אמא שלי.
הייתה לי הרגשה שאני מוכן פשוט לשכב בצד הדרך לעצום את עיני ולדמיין כאן במקום הזה את כל הסיפורים של אמי, את הסרטים שבניתי בדמיוני כל חיי.
ראיתי במו עיני את הכביש ממנו יצא סבי לעבודה בעיר הקרובה רכוב על אופניו בכדי לחזור שבוע אחר כך לכפר ולהביא איתו מזון וכסף לפרנסת המשפחה.
ראיתי את הטבע שמסביב, את הבתים הישנים, את העוני והנחשלות. צילמתי כמה שיכולתי.
קזנובה חיכה לי ברכב עצבני וחסר סבלנות, אין לו מושג מה עובר עלי, גם לא יהיה. אני מניח שכשהוא יחזור בלילה לביתו יספר למשפחתו על איזה ישראלי מוזר והזוי שהסתובב כמו חייזר בברבובו,
נו, הכפר הקטן הזה, איזה חור, העיקר ששילם, אחרת הייתי מפרק אותו, הייתם צריכים לראות איך הוא הטלטל בלאדה, צחוקים למות.

חייב לחזור
נפרדתי מבובובו, זמנית. כל כך ברור לי שזו פרידה זמנית, אני חייב לחזור שוב, ברגוע יותר, מקווה מאוד עם אחי ואחותי , בלי קזנובה.
חייב לחזור איתם. חייב שניזכר שוב יחד בכל הסיפורים בכל המקומות בכל הבדיחות שרק אנחנו ואמא מבינים. חייב להרגיש שוב את הביחד הזה שלנו, חייב להרגיש שוב את אמא שלי איתי, אתנו.
וזה מדהים להבין שאין גיל בו אמא מפסיקה להיות נוכחת . שיש פרקים בחייך שהסתיימו והחלו בו זמנית. פרקים שלא יכולים להיגמר כי אני לא רוצה. הם חלק ממני,
ממי שהייתי פעם וממי שאני היום, ולברבובו שמור שם מקום של כבוד.

זו אמא שלי שלמרות כל מה שעברה לימדה אותי מהי אופטימיות ואני ממשיך בדרכה.

אני מזמין אותך להרצאה שתוכיח לך שאופטימיות אפשר ללמוד!