אני פונה לנהג מונית בתחנת הרכבת. הוא מפנה מבטו אלי ואני לא יכול לדבר, מה אגיד ? "לאשוויץ בבקשה?" מצפצפים לנו מאחורה ולא נותר לי אלא להוציא מפי את משפט הזוועה של חיי " קח אותי לאושוויץ" אני אומר לו ומחוויר. קח אותי לאושוויץ אני אומר .
המסע שלי לאוושויץ היה מסע פרטי. כאשר ילדיי הגיעו לתיכון החלו לצאת משלחות בית הספר לפולין. אני החלטתי שאני רוצה את זה אישי. בתי מאיה קיבלה את הזמנתי לא לפני שסיכמנו שנגיע לפולין דרך היורודיסני . יורודיסני תחילה… ועלי להבהיר – הביקור ביורודיסני נועד לי הרבה יותר משנועד למיה. הייתי חייב ריכוך מה לפני הכניסה לעולם השחור ההוא.
הייתי חייב לוודא תחילה שיש חיים בעולם הזה. שיש טוב. שיש שמחה . שיש אור ושיש קולות צחוק של ילדים.
הייתי חייב לאגור את כל אלה טרם הגעתי למדינת פולין. למקום ההוא. הקר החשוך והרעב. האכזר המסגיר המלשין העני.
מדינת חוטי התיל וקברי האחים. הרכבות והפסים כולל אלו שבבגדי האסיר.
בקיצור, המקום הזה שגדלתי על סיפוריו מיום הולדתי.
והסיפור הזה בכלל לא היה הסיפור שלי. לא של הורי. לא של משפחותיהם.
היה זה הסיפור בואך כרם מהר"ל והסיפור של ילדים כמוני שנולדו באותן השנים וחיו בחברה ובשכנות ויחד ועם ניצולי השואה שעלו לארץ שנים מעטות קודם.
וכפי שאני מקפיד לציין תמיד- כך ראיתי אני את הדברים בצורה סובייקטיבית לחלוטין. כך חוויתי אני את החיים כילד. וכילד חייתי שואה, נשמתי שואה חלמתי שואה.
נדמה היה לי שכל תושבי המושב עברו במחנות
הורי לא חוו את הזוועות של מחנות השמדה אלא הגיעו לארץ כפליטי שואה. אמי מצאה מחבוא בבודפשט וכמעשה ניסים ממש ברגע האחרון צוידה במסמכים של נוצרייה על ידי מכרה רחוקה ובכך ניצלה. אבי נשלח למחנות עבודה וניצל. בביתי למעשה לא היו סיפורי זוועה אלא דווקא סיפורי הצלה ובמקרה של אבי אפילו סיפור ציונות, אבל זה היה יוצא דופן במושב שלי, בכרם מהר"ל.
כשברחתי מדי פעם לציניות שנולדה מתוך כאב עצום, הייתי אומר לעצמי שכל תושבי המושב נבחרו בקפידה כאשר הקריטריון המרכזי הוא מידת הזוועה שהם עברו. ובלי ציניות כלל- כל אלו הפכו אותי לתוצר לדור שני של השואה. תיאורים של "משפחתי או ילדי נשרפו או נרצחו מול עיני" וזוועות מהסוג הזה היו הסיפור של רוב המשפחות סביבי. סיפורי אימים. רובם איבדו את כל יקיריהם, רובם התייתמו מהוריהם, יש שנותרו בודדים בעולם ומצאו נפש אחרת שאיבדה אף היא את כל עולמה וחברו יחד והקימו משפחה מיד אחרי עלייתם.
זאת הייתה האווירה. כל בני דורי זוכרים את קבוצת הגברים שהמתינו יום יום בצרכניית המושב להגעת הלחם, עמדו "בהיכון" מרחק שני צעדים מאיש המאפייה שסידר את הלחמים בארון הרשת ובשנייה שהיה מסיים היו נשלחות בו זמנית עשרות ידיים ומושכות את כיכרות הלחם – אחד לבית השחי והיתר בשתי הידיים .
בעיננו, הילדים , היה זה מחזה טבעי.
נוסיף לכל זה את קשיי ההסתגלות, מלחמת הישרדות יומית בתקופה של חוסר וצנע והנה לכם תמונת הרקע של ילדותי.
ושוב- חייתי שואה , נשמתי שואה, המושגים אושוויץ ומנגלה היו שכנים שלי , רב חברי המושב היו פליטים, הם הגיעו לארץ כי לא הייתה להם כל אופציה אחרת. בביתי הפרטי השיח היה ציונות ותקומה ,מדינה ועבודה עברית ,חקלאות וצבא ובנייה ומדינה וישראל , ומחוץ לבית – אנשים קשים , ממורמרים, מאיימים, שורדים, נושאים צלקות עמוקות, כוחניים לעיתים. לא נעים.
ועכשיו תורו של הכעס. כעס עצום.
ככל שבגרתי כך התגברה בי תחושה קשה של כעס. כעסתי על הגרמנים, (לעולם אכעס) לא רציתי להגיע למדינה הזו לעולם, לא לקנות מוצר ממוצריה, להחרים אותה לגמרי. גרמניה והגרמנים ועוזריהם היו תמונת הזעם הברורה שלי. גם כשלימים כן הגעתי לגרמניה הסתכלתי עליהם בכעס. רוצחים…תמותו….
היה לי כעס גם על אלוהים. לא הבנתי אם כוחו כה גדול איך, איך בשם אלוהים הוא נתן לזה לקרות? לא יכול להיות שיש אלוהים ואם יש, כעסתי עליו אף יותר.
ואני יודע שהכעסים הללו רחוקים מלהיות ייחודים שלי. במושב שלי הם היו כמעט נחלת הכלל.
וכעס נוסף היה לי. כעס שכיום אני מתחרט עליו ואף מתבייש בו. אני מתבייש בו כי הוא נבע ממקום של שיפוטיות. של חוזק. של מי שאין לו מושג קלוש ולא יכול להיות לו מושג קלוש. כי רק מי שהיה שם וחווה ולו פסיק מהטירוף ומהרוע, רק לו יכול להיות מושג . והמישהו הזה, לעולם לעולם לא היה כועס על מה שכעסתי אני.
ואני יודע שהכעס שלי ניזון היה מהלך הרוח במדינה הצעירה שקמה. קמה ונלחמה ומרדה בכל מה שייצג את היהודי הגלותי.
וכולנו, כל מי שחשב כך וכעס כך, כולנו עשינו להם עוול. וסליחה.
ואני כותב כעת בלי לייפות דבר:
כעסתי על היהודים. על שהיו נרפים, על שלא נלחמו, על "הליכתם למוות כצאן לטווח" התביישתי. הם כולם נראו לי כמו הסטריאוטיפ האנטישמי- נרפים, עלובים ומכוערים, סוחרים ותו לו.כן ככה חשבתי על היהודים בשואה וככל שקראתי יותר וקראתי המון כך כעסתי יותר והתביישתי אף יותר.
הקמתי משפחה וחינכתי את הילדים שלי לקבל, לאפשר, לאהוב, בלי השואה שתנחה אותי. ניהלתי שנים את ועדת התרבות במושב, טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה . אני לא ראיתי שום גבורה ויסלחו לי אנילביץ וחבריו מגטו ורשה ועודרבים אחרים שלא הייתי מודע להם. בעיני לא הייתה גבורה. לחיות זאת גבורה לא למות.
ימי הזיכרון הללו היו קשים עבורי. עשיתי הכל כמתבקש, קראו את הקטעים, ניצולים סיפרו זוועות, תיל דוקרני על הבמה וצבעים אדומים לתחושה של שריפה ואש. ואני כועס. נורא.
ואז הנסיעה לפולין
עם השנים התחלתי לחוש תחושת ריכוך קלה. זה קורה במקביל למיידע ולידע שמתפרסם, לדיעות חדשות ושונות ולראייה אחרת את השואה והניצולים. ואז, הנסיעה שלי לפולין. שהרי, אין כחוויה אישית כדי ללמוד ולהבין…
הגענו לוורשה ושריינו מדריכה מקומית אישית. היא החלה בסיור בעיר והחלה לספר על ההיסטוריה של פולין ותרבותה. אחרי שעתיים הגיעו העצבים שלי לקצה, עצרנו נכנסנו לבית קפה ואני בלי יותר מידי נימוסים אומר לה, תקשיבי יקרה -לא מעניין אותי הפולנים וגם לא ההיסטוריה שלכם, אני איבדתי כאן את עמי ואני רוצה שתיקחי אותי למקומות שלהם, רק שלהם. לזכותה ייאמר שהבינה .
נסענו למה שהיה גיטו ורשה, אני מסתובב בהתרגשות, לא נותר כמעט וכלום, צועדים ברחוב היהודים, בדרכם האחרונה של אלפים בדרכם לרכבות, עצמתי עיני וראיתי את עשרות אלפי המבוגרים והילדים שצעדו כאן אל מותם.
למחרת לקחנו רכבת לעיר קרקוב, העיר הסמוכה למחנה אושוויץ, עלינו לרכבת ואני מחליט לעצום את עיני לאורך כל הנסיעה , עיני עצומות ואני מהרהר. כאן נסעו הרכבות, ממש על מסילות אלה, בחוץ היו נופים שהם לא ראו, כפרים וכפריים שהם לא ראו ובוודאי שאלו לא רצו לראות אותם.
ואני עצום עיניים מנסה להיות שם ואיתם, דחוסים, מנסה להריח את הריחות , לחוש בזעה, לגעת בפחד.
מגיעים לקרקוב, הרכבת עוצרת קולות צפירה חריקת בלמים אני פוקח את עיני וכמעשה שטן רואה שוטר פולני עם מגלב בידו,
מה זה ? נרגעתי זה רק שוטר פולני.
מאיה בתי נותנת לי שקט , מתבוננת בי ומבינה את כאבי.
ואז אנחנו רוצים להגיע לאוושוויץ. אני פונה לנהג מונית בתחנת הרכבת ,
הוא מפנה מבטו אלי ואני מוציא מפי את משפט הזוועה של חיי " קח אותי לאושוויץ".
במונית אני מסתכל לשמים , עיני נקרעות, נרגש עד עמקי נשמתי, ותוהה האם זה כאן ? זה באמת כאן ?זאת הפלנטה ? הפלנטה האחרת שעליה שמעתי כל חיי? לא יכול להיות שכאן, מתחת השמיים האלה, מול שדות דשנים, מול השקט והפסטורליה הללו. אני בדרך למקום המזוויע ביותר בתולדות האנושות, לגיא צלמוות בכבודו ובעצמו, לא בטוח שה' רועי, לא יכול להיות.
מגיעים, עוברים בירוקרטיה פולנית קטנה , ויוצאים לחצר. מולי השלט המוכר בגרמנית : "העבודה משחררת" . כל חיי הייתי בטוח שהשלט הזה ענק במידותיו, שיערתי שהוא עצום בגובה וברוחב , ממש כשם שהשואה עצומה במידותיה והנה שלט עלוב ברוחב של כביש צר מידות, ככה , זה הסמל של השואה האיומה .
סוגר חשבון. איתם ועם עצמי.
אני נעמד בכניסה למחנה. מוציא דף מכיסי, עבדתי עליו בחודשים שקדמו לנסיעה. אני בא חשבון עם הגרמנים שישרפו בגהינום ועם אלוהים שלעולם לא אבינו. ליהודים סיפרתי שבאתי בשליחות אחיהם מהמושב, הרגשתי שליח, ידעתי שאף אחד מהם לא יבוא לקרקוב ויבקש שייקחו אותי לאושוויץ. הם כבר היו שם מספיק. סיפרתי שהכל בסדר ושהניצולים בארץ ישראל, שליהודים יש כבר מדינה. שיש המשך.
והבנתי דברים שעד אז לא הבנתי. הבנתי שאילו היינו אני ובני דורי באותו מצב ובאותם תנאים לא היינו שונים מהם.
חזרנו דרך ורשה , עלינו למקום קברו של מרדכי אנילביץ, ממש מעל הבונקר בו מצא את מותו, צעדנו אט בשביל ושרנו ספונטנית את שירה של חנה סנש , אלי אלי שלא יגמר לעולם.
חזרנו למושב ,היה זה קצת לפני יום השואה, אני צילמתי והסרטתי את הכל, באושוויץ בבירקינאו, ןהיה זה ערב יום שואה בלתי נשכח- בן המקום חוזר מהפלנטה, הוא צילם וסיפר על חוויותיו.
האולם היה מלא מפה לפה, איש לא נשאר בביתו, אני מראה את התמונות , את הסרטים, שומע את הרחשים, קצת את הבכי, יש מי שמתקן אותי על טעויות בזיהוי…
הערב כבד לי מאוד, אבל הוא נגמר.
בסיומו מתקרב אלי אחד האנשים החביבים, "בוגר אושוויץ" ומשתף אותי במשהו שמצא בביתו, פתק חשוב מהמחנה. אני מתבונן בו, מרגיש מרוקן וסחוט ואומר לו ידידי, סגרתי מעגל, לא מסוגל לשמוע כעת עוד על השואה. הפסקה…
